עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
משה ולדר הוא אברך חרדי שבין ה"סדרים" כותב סאטירה חרדית פוליטית וחברתית על כל מה שסובב אותנו ביום יום.
מאמריו מתפרסמים מדי שבוע בעיתון "בקהילה" בטורו "על דא ועל הא".
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
עולם כמנהגו.
07/09/2018 15:55
משה ולדר
סאטירה, חגים ומועדים, אקטואליה

בס"ד

השברולט מאליבו שלו התקדמה באיטיות לכיוון קו ההתחלה.

זו היתה אותה שברולט מאליבו מודל 97' החבוטה אך במצב מכאני מעולה שאותה סחב איתו כבר הרבה שנים באותו מסלול מעגלי שנמשך בדיוק שנה שלימה מקצה לקצה.

הוא כבר היה מחובר אליה נפשית, כאשר אתה משקיע במשהו כל כך הרבה זמן בסוף הוא הופך להיות חלק ממך, היה רוחץ אותה פעם בשבועיים כדי שיהיה קצת ברק, אפילו לא היה מתקמצן על הווקס.

הוא נזכר בשנה שעברה, תחילת המסלול, אותה שברולט מאליבו מודל 97' רק יותר צעירה בשנה, המכה המכוערת בכנף הימנית עדיין לא היתה אז- עדות מצערת לזמנים שבהם אתה עושה דברים מהר מדי ובטיפשות יתר שאחריה אתה רוצה לשבור משהו ומסרב להביט בעצמך במראה אפילו שאתה האשם המרכזי.

"בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם"

כמו אז שמישהו חתך אותו בכביש הראשי וזה העלה לו את הסעיף עד הקו האדום.

הוא לחץ אז על הדוושה של המאליבו בכל הכח, אפילו שהוא ידע שזה סתם אגו ושהפרנציפ הזה לא יביא אותו מהר יותר לשום מקום, כנראה אפילו לא יעשה אותו מאושר ליותר מעשר שניות, המאליבו לא אכזבה, השתעלה השתעלה... אבל בסוף הוא חתך אותו בחזרה, תוקע בו את המבט הקר הזה שעושים כשמסתכלים על מישהו דרך חלון הרכב.

"את מי ניצחת?" הוא שואל את עצמו עכשיו כשהמאליבו מטפסת במעלה הגבעה, "הרי ראית מזווית העין במראה את הפינטו ההיא שאם לא היתה זזה בזמן זה היה נגמר רע מאד".

אבל יש דברים שעושים אפילו בלי לחשוב כדי לא להרגיש פראייר, הרי מישהו שחותך אותך בכביש בעצם משדר לך "אתה חתיכת מפסידן עלוב ששייך לנתיב הימני, בוא תראה איך נוסעים..." ואמירה כזו לא יכולה לעבור בשתיקה.

"ואם הייתי עוצר רגע לחשוב?" הוא שואל את עצמו. הרי תחושת פראייריות היא עניין סובייקטיבי לחלוטין כמו תחושת העלבון, אתה מחליט אם לקבל דברים כפגיעה או לא, יכול להיות שהמבט השחצני ההוא של הבחור בכביש היה בכלל מבט היסטרי שממהר לראיון עבודה אחרי חצי שנה של אבטלה...

"מילים יכולות להרוג"

זה משפט חזק.

כמו אז שניסה לשווא לחפש את המספר של גרוס בפלאפון תוך כדי נהיגה (בסוף התברר שהוא רשם את זה בכלל על "גיס גרינשפן משכנתא") ואז ביצע את הברקס של חייו וראה ממש את הפנסים האדומים בתוך הפרצוף שלו. זה בהחלט יכולה היה להיגמר רע, אולי אפילו במוות.

אבל יש גם את המילים שאנשים אומרים מחוץ לכביש, מילים חכמות, מחושבות, כמו חרבות קטנות שבמומנטום הנכון יכולות להוריד אנשים  אחרים ביגון שאולה, לפעמים פשוט צריך להיות רגיש.

זה מזכיר לו שהמאליבו קצת מזייפת לאחרונה עם הברקסים למרות שהיא לא אוהבת שאומרים לה את זה בפנים, אז הוא פשוט משתדל לשמור על הילוך נמוך.

"סע לאט, שמור על הולכי הרגל"

 כי לפעמים לא כולם מהירים כמוך או מסוגלים לקנות רכב בתשלומים. אם רק היה מניח לאגו שלו קצת אולי היה נמנע מהדוח המיותר הזה כשלא עצר במעבר חצייה לאיש הזה עם הפרצוף הנרגז שהיה נראה כאילו הוא לא מסוגל להשלים עם זה שהוא הולך רגל פשוט.

התנשאות היא עניין מעצבן ולפעמים אתה אפילו לא שם לב שאתה כזה, רק מי שמסביבך מניד לך ראש ומסמן אותך כטיפוס שחצן שמרגיש שהוא מלך העולם, צריך להיזהר מזה בעיקר במפגשים ראשוניים שמותירים את הרושם הכי חזק.

במסלול השנתי זה יכול להיות דבר מאד משמעותי כי האנשים שמסביבך יודעים בתת מודע למי הם יבואו לעזור כשהוא תקוע עם פנצ'ר ומתי הם יוותרו על המצווה הזו בשביל מישהו אחר, רצוי מאד שתהיה מהמחלקה הראשונה, תעזור לאנשים אחרים כשהם צריכים אותך וברוב הימים תמצא שזה לא היה לשווא.

"הכן רכבך לחורף!"

האיש והרכב הם כמו גוף ונשמה, האיש לא יכול להגיע למרחק גדול בלי הרכב אבל בסופו של דבר הוא המוח, ההגה בידיים שלו (טוב, לפחות עד שיגיעו הרכבים האוטונומיים).

התחזוק של הרכב הוא משהו מאד חשוב שלפעמים לא מספיק שמים אליו לב. לעיתים אחרי שבועיים בדרכים הוא פתאום מבין שתיכף הוא כבר לא רואה את הכביש מרוב כל האשפה שנמצאת ברכב, ואז הוא פתאם מתחיל לשחזר מתי הטיפול האחרון שהוא עשה לו ומגיע למסקנה שכמו שהוא לא רוצה לפתוח את תא הכפפות מחשש שימחץ תחת כמות הפריטים שתפרוץ משם, כך הוא גם לא רוצה לפתוח את הנושא הזה.

הוא קצת היפוכונדר לגבי הרכב שלו, בכל פעם שיש איזו רעידה הוא  מפחד שהרכב גוסס, גם על הצמיגים הוא מעדיף שלא להסתכל, אולי זו טפשות, אולי יום אחד הוא יתחרט על כך מאד.

תחזוק הרכב זו השקעה קטנה יחסית אבל היא שווה המון, זה משהו ששווה להכניס לעצמך לראש בתחילת המסלול השנתי.

 "סע לאט!"

השברולט מאליבו מגיעה שוב לתחילת המסלול. עדיין מודל 97' עדיין מעט חבוטה אבל הוא מחובר אליה מאד.

איך הוא ישמור עליה בשנה הבאה יותר טוב? האם הוא ישמור עליה בשנה הבאה יותר טוב? הוא לא יודע איך לענות על השאלות האלה, אבל לפעמים כשאתה מסתכל על התחנות שעברת במהלך המסלול השנתי, אתה יכול לקבל עוד כמה תובנות מעניינות שיעזרו לך בהמשך, כמו השלטים האלה שהמדינה תולה כדי לזורק לך מסרים מהירים באמצע הדרך.

המוסכניק מחכה לו בצד הדרך "בוא נראה מה הבאת לי הפעם", הוא אומר לו במצח חרוש קמטים.

"תיזהר אם אתה  מוריד לי אותה מהכביש", הוא אומר למוסכניק ספק בבדיחות ספק בדאגה, "היה לי מסלול קשה השנה".

"את זה עוד נראה", מסנן המוסכניק מתחת למנוע, "קודם צריך לנקות קצת חלודה, אחר כך תוכל להתחיל את המסלול מחדש".


0 תגובות
אורתודוקסיה.
07/09/2018 15:51
משה ולדר
אקטואליה, נוגה, עתיד טכנולוגי., תקשורת

בס"ד

היה היתה לפני שנים רבות, מדינה בתוך מדינה ושמה אורתודוקסיה (כלומר למדינה הפנימית ככה קראו, אבל הרבה היו מתבלבלים).

במדינת אורתודוקסיה היו חיים אנשים טובים שלרוב עשו את מלאכתם נאמנה, הם נהגו להרבות חסד זה עם זה והשתדלו שלא להקלע למצה ומריבה (למרות שגם זה לפעמים היה קורה כי כולם בסופו של דבר הם בני אדם ולא מלאכים), החיים זרמו על מי מנוחות ותושבי אורתודוקסיה בסך הכל נהנו מהם, גם אם היו מודים בכך רק בחדרי חדרים ובפנים מעט זעופות.

העולם כולו התנהל אחרת מאורתודוקסיה. בין השאר, שלטה בו הטכנולוגיה שלטון ללא מצרים, אנשים הסתובבו כמו סהרוריים, בידיהם אחזו כל מיני מלבני מתכת ופלסטיק צבעוניים שאמרו להם כל הזמן לאן ללכת מה לקנות ואת מי להעריץ. המלבנים הצבעוניים האלה שינו לחלוטין את ההתנהלות של האנשים שאחזו בהם כך שזמן רב מתוך חייהם הם בכלל עסקו בדמיון ולא במציאות.

באורתודוקסיה למשל, החליטו שעד גיל בגרות אסור להחזיק את המלבנים האלו. אחרי גיל בגרות אי אפשר לכפות על אף אחד שום דבר אבל לפחות ניתנת לבן אדם זכות בחירה אם לקחת את סמי הקידמה או לא.

כך אט אט, צברה אורתודוקסיה פער גדול בינה לבין הסובבים אותה בהיותה מדינה חופשית שלא נשלטת בידי מפתחי תוכנה עם משקפיים גדולות, גם אם היא מפסידה אגב כך כמה בדיחות לא מצחיקות ושיתופיות יתר הפונה בעיקר אל היצר הצהוב.   

לעיתים תקפו את אורתודוקסיה מכל מיני זוויות והאשימו אותה בכל מיני האשמות שווא שנבעו מקנאה, אבל ברוב המקרים תושבי אורתודוקסיה אפילו לא ידעו על כך, כי בדרך כלל לא היו להם את המלבנים הצבעוניים.

הצורך של תושבי אורתודוקסיה בחדשות, התמלא על ידי כלי התקשורת עתיק היומין המכונה "פה" ובשיטת ה"נייעס", וכמובן גם על ידי עיתונים יומיים ושבועונים מצויינים כמו "בקהילה" למשל.

שיטת ה"נייעס" עבדה כמו קסם. היא אמנם לא היתה כל כך מדוייקת והיה ניכר בבירור שהעיקר בה אינו החדשות אלא האורתודוקסיה המגוננת מפני המלבנים הצבעוניים. לדוגמא, בשיטת הנייעס לא דווח מעולם על עבירות של בן אדם לחבירו מסוג "לא תרצח" "לא תנאף" או אפילו "לא תגנוב", לא משום שאלו לא היו קיימות אלא משום שהעיסוק של התושבים בעבירות מסוג זה עלול היה להשחית את המידות ולגרור בכך עוד עבירות נוספות מן הקטגוריות הנ"ל.

בתוך שנים מעטות, צברה אורתודוקסיה פער אדיר בינה לבין המדינות האחרות בתוך המדינה, (כמו לדוגמה מדינת תל-אביב, מדינת רעננה ומדינת מודיעין) ובעוד שתושבי המדינות האחרות ניסו להילחם ללא הצלחה עם המוחות השבויים של יקיריהם שהתמכרו עם הזמן לכל מיני רעות חולות. באורתודוקסיה עוד גדלו ילדים אשר לא ראו צורת מלבן צבעוני מימיהם והמוח שלהם היה בעל פוטנציאל יצירתי למדי ולא רדוד ונשלט.

אבל לאחר תקופה מסויימת שבמהלכה המלבנים הצבעוניים השתלטו לחלוטין על כל העולם מסביבם, נפתחו לפתע כמה אתרים בתוך מחוז אורתודוקסיה שבהם החלו למכור כל מיני דברים שעד עתה מכרו רק בתוך המלבנים הצבעוניים. הכל היה שם, חדשות מהימנות מסביב לשעון, אייטמים מתחלפים מלווים בתמונות ומכוסים בחומר פלסטי המכונה "קריאייטיב".

הם אמנם ציפו את הכל במוטיבים אורתודוקסיים מובהקים כדוגמת כיפה, ציצית ותמונות של מנהיגים, אבל היו רחוקים מאד משיטת הנייעס הוותיקה שלא היתה מספיק נוצצת בשבילם. עם הלחץ ההולך וגובר מצד האתרים ששכנו מחוץ לאורתודוקסיה והרצון שלא להישאר מאחור, הם החלו לדווח על כל דבר פגע רע שהתרחש בתוך אורתודוקסיה ולהציג בעיני הציבור כל מיני מוטיבים שליליים שמן הסתם גררו אחריהם רעות חולות אחרות. אייטם לדוגמה: פלוני תושב אורתודוקסיה נצפה כשהוא נושא על שכמו שק של כביסה מלוכלכת בדרכו למכבסה האזורית. מצ"ב: תמונה, הסרטה ותמליל הכביסה המלוכלכת.    

מטבעם של חדשות, פוליטיקה ואנשים, החלו אותם אתרים, לגרום לסכסוכים פנימיים בתוך אורתודוקסיה, הם הציגו לעיני כל בתוך האתר, תערוכה של שדים ושלדים שמצאו בכל מיני מגירות רקובות, ונפנפו בהם מול העיניים הנכונות, דרשו תגובות וגם קיבלו, נוצר תוהו ובוהו שסתר ברובו את החוקה המרכזית של מדינת אורתודוקסיה עצמה, כך שכל התושבים נבוכו.

כרטיס הכניסה לאותם אתרים היה המלבן הצבעוני בעצמו וגם הוא עד מהרה הפך להיות נוכח יותר ויותר ברחבי אורתודוקסיה.

עם הזמן, הוקמה גם תנועת נוער בשם "נערי הווטס אפ" אשר פעילותה החברתית האדיבה הסתכמה בשיסוי אנשי אורתודוקסיה זה בזה והפצת רכילות זולה תוך כדי משיכת-חוטים בתוך אותם אתרים במסווה אורתודוקסי.

אז אותן רעות חולות אמנם חדרו לאורתודוכסיה אבל זה עדיין היה בעיקר בתחום החדשות והתקשורת. אורתודוכסיה המשיכה להיאבק על עצמאותה ועל חירותה וניסתה להוקיע את כל אותם אתרים שצמחו בקרבה אך ללא הועיל, הרדיפה העיתונאית אחרי סקופים וכותרות הלם ותדהמה ניצחו את השכל הישר של אנשי האתרים החדשים.

זקני אורתודוכסיה טענו שתמיד בא גל ומנסה להציף את השטחי החקלאות האורתודוקסיים בדשן מהסוג הרע אבל בסופו של דבר הגל העכור חולף ואורתודוקסיה עומדת וניצבת. ובכל זאת בשעה שאמרו זאת, עמדו הזקנים והביטו בהשתוממות ובדאגה רבה על הנעשה. 


0 תגובות
במדינת העכברים.
24/08/2018 13:06
משה ולדר
סאטירה, אקטואליה, פסיכולוגיה, תקשורת

נשיא מועצת העכברים הארצית מר אלברט מאוס נכנס אל המאורה בצעד מהוסס ומפוחד כהרגלו.

מבחינה פוליטית רוב הפרשנים אחזו בדעה אחת שמדובר בפוליטיקאי כושל, ורק העובדה שהוא היה סמל לפחד והססנות- תכונות שלהן ניתן משקל רב בקרב העכברים- חיפו על המגרעה הזו בפרופיל שלו.

[אם אתם ממש מתעניינים, למעשה זה היה די מכור מראש שהוא ייבחר ולא יריבו המושבע מוחמד אבו-אכבר. פעם ראשונה בגלל שהעכברים מטבעם נוטים לגזענות והתקשורת העכברית לא נלחמת בתופעה הזו. ופעם שנייה ומן הסתם קריטית יותר- בגלל העובדה הפשוטה שהעכברים בוחרים את הנשיא שלהם על פי אורך החוטם. ועל אלברט מאוס אולי אפשר לומר הרבה דברים, אבל בחוטמו העצום והרוטט אף אחד לא פיקפק מעולם, כך שאבו-אכבר על חוטמו הפחוס פשוט עשה צחוק מעצמו כשניגש לבחירות.]

כולם רחרחו אותו לשלום והוא התיישב על כסאו בטקסיות כשמולו כבר מונחת כוס גבינה מהבילה אותה הגישה המזכירה ברגע שנכנס אל המאורה, זה תמיד היה מעורר אותו בשלב הזה של היום אם כי הוטרינר שלו המליץ להפחית את כמות הסוכר לפחות בחצי.

"תקשיבו כולם", הוא פתח בגמגום קל, "אני לא יודע כמה אתם יודעים על מה שקורה מחוץ למאורה אבל לאחרונה שמעתי חדשות מדאיגות על תופעה חדשה שהולכת ומתפשטת בישראל, הם קוראים לזה מחלת העכברת...."

אפיהם של כל הנוכחים החלו לרטוט בהתרגשות, עכבר אחד קטן אפילו ברח למאורת הממ"ד שבתוך המאורה ליתר ביטחון.

"מה... מה זה אומר?" שאל עכבר אחד מהמועצה בפחד.

"אשריך שאתה מפחד תמיד", הגיב ראש המועצה בהערכה, "מדובר בנגיף שמציק לבני האדם בעיקר באזור הנחלים שבצפון, הבנתי שמדובר בנחלים די אטרקטיביים ולכן הבהלה הגדולה".

"נו ומה הבעיה?" שאל מישהו וקימט את חוטמו בהעדר מצח אחר.

"המזכיר שלי הכין דו"ח מיוחד על העניין הזה", אמר אלברט מאוס ברשמיות וכפתר כפתור אחד בחליפתו הפרוותית, "אנא הקשיבו לדבריו".

המזכיר, עכבר באורך ממוצע עם תספורת צבאית עלה אל הפודיום בארשת מפוחדת למדי כשהוא מחזיק בידיו כמה מסמכים.

"כפי שפתח עמיתי", אמר המזכיר בשפם רוטט, "יש נגיף שמשום מה נקרא על שמינו ואין לנו שום מושג למה, הרי אנחנו בכלל לא יודעים לשחות!"

"נכון!" הריעו כולם, "זה מקמט את כל הפרווה".

"אין זה סוד שהאוכלוסייה שחיה מחוץ למאורה, אינה אוהבת אותנו כלל וכלל", המשיך המזכיר, "הם נוהגים לצרוח כשהם רואים אותנו, בעיקר הנשים, יש מהן שאפילו עולות על כסאות... אתם מבינים במה מדובר? כאילו שאנחנו משהו מזיק ומגעיל כמו... כמו... מקקים!"

הקהל הנהן בעצבות.

"וכל זאת בשעה שהם מסוגלים לגדל חתולים בלי שום בעייה, אתם קולטים??? חתולים הם נחמדים ועכברים הם רעים ומטונפים אתם מבינים משהו בתודעה שלהם נהרס נכון? ועכשיו גם כל העניין הזה עם הנגיף שנקרא על שמינו, מי הקופירייטר הגאוני שעשה את זה? האם הוא חתול? האם הוא בן אדם? זאת לעולם לא נדע, אבל דבר אחד אני יודע, זה הכל עניין של עכברה!"

"עניין של מה???" נרעשו כולם.

"עכברה, עם כמ"ך זה כמו יחסי ציבור רק של עכברים"

"אהה".

"זה הכל עניין של תקשורת", נם המזכיר בתוגה, "כבר שנים עושים לנו דמוניזציה..."

"דבר עכברית!"

"השטנה קוראים לזה בעכברית", אסביר המזכיר בהטעמה, "אתם לא יודעים כמה כח יש לתקשורת, הם יכולים להציג אותך איך שהם רוצים, אם תשלם להם מספיק הם יסקרו אותך בצורה חיובית... אבל מי שאין התקשורת חפצה ביקרו היא פשוט שוחטת אותו לעיני כל!"

בשעה שדיבר מבטו של המזכיר נדד אל כרזות הענק שמהן ניבט הנשיא הנוכחי כשהוא נמלט מחתול בבהלה אך בחיוך של ניצחון, הדברים בהחלט דיברו בעד עצמם, התקשורת העכברית היתה הרבה יותר הגונה.

"אז מה אתה מציע?" שאל העכבר מתוך הממ"ד.

"אני מציע להכניס לוביסטים..."

"דבר עכברית!"

"שתדלן הכוונה"

"דבר עכברית!"

"נו, כמו עכבר כזה שמציג אותך באור הנכון כשמבררים עליך בשידוכים".

"אהה".

"בקיצור", חכך המזכיר בחוטמו המדיני, "אני מציע לשלוח צוות מיוחד אל מחוץ למאורה שילך ויתחכך קצת עם בני האדם, שיראו שאנחנו לא באמת כאלה שונים וככה הם ילמדו לראות בנו את הצדדים הטובים ולא יאשימו אותנו בכל מחלה שמסתובבת באיזה נחל עלום, שהמרחק בינו לבין המאורות שלנו הוא אסטרונומי בעוד החתולים מפיצי המחלות מסתובבים חופשי ו..."

"רגע אתה בעצם רומז שאנחנו צריכים לצאת החוצה מהמאורה?" שאלו העכברים בבהלה.

"הוא משוגע לחלוטין!" התרה עכבר פחדן אחד שניכר בבירור כי גם הוא יוצא צבא, "יאכלו אותנו כמו מלח..."

"אני רק אומר שצריך לנסות", דפק המזכיר על הפודיום.

"אתה עוד תמיט על כולנו אסון, אולי אפילו נידבק במחלה ההיא שמסתובבת שם, מה שמה אהה..."

"העכברת"

"כן בדיוק זה! זה מדבק?"

"למה אתה רומז כשאתה שואל אותי?" רטן המזכיר, "אנחנו לא קשורים לזה סתם עלילת דם..."

במאורה הקטנה החלו להישמע ציוצים רמים והאווירה הפכה מתוחה כמו מלכודת חדשה.

"טוב, ידידיי", ניסה ראש המועצה להרגיע את הרוחות, "בואו לא נעשה מזה עניין גדול אה? אף אחד לא הולך לעשות לנו פה איזה עוקץ  נוסח החלילן מהמלין נכון?"

"אנחנו מאד מקווים שלא" סינן עכבר אחד בצבע ירוק ותקע חוטם חשדני במזכיר הפרובוקטיבי.

"אף אחד לא הולך לצאת מהמאורה!" אמר ראש המועצה בנימת ההיסוס המפורסמת שלו, "לא במשמרת שלי!"

כל העכברים הריעו בהתלהבות, רשתות התקשורת העכבריות הזדרזו מייד לפרסם סקרים מבטיחים בבחירות הבאות והסדר שב על כנו במאורה הקטנה.

"אוי איזה מתח", אמר ראש המועצה כשחלץ את מקטרונו מאוחר יותר בחדרו, "אני לא רוצה לחשוב מה עבר על הפרות כששמעו על מחלת הפרה המשוגעת..."


0 תגובות
נאות דשא.
19/08/2018 23:51
משה ולדר
סאטירה, פסח שמאלטר, חיי קהילה

בס"ד

פסח שמאלטר תפס אותי לא מוכן כשהתפרץ אל הכביש עם מזוודה בגודל של בית.

בלמתי בחירום גדול ובקול צרמוניה דקה שפתיי רוחשות תהילים ותפילות של עת צרה עד שראיתי את פרצופו המחייך של פסח מניף אליי אגודל כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.

המילים נעתקו מפי אבל פסח מיהר לדחוף את הקראוון שלו בבגאז' של האוטו ולרסק שם אגב כך כמה נורות חירום אומללות, באלול לא עושים חשבונות לפיכך סכרתי את לשוני בהידוק רב עד דום זב.

"אז מה..." הוא אומר לי בפנים זורחות לאחר שהתיישב לידי, "איפה טיילתם בבין הזמנים?"

מכיוון שאני אדם מנומס עד למאד ואני יודע היטב שאין אדם שואל את השאלה הזו אלא כדי שאשאל אותו בעצמי על כך ואתן לו לפרוק את אשר על חרצובותיו, מייד נהמתי לעברו ושאלתי "איך היה אצלכם".

"אווו אני הייתי בשווייץ", מפטיר פסח ומהנהן לעברי בהתלהבות.

"שווייץ פסח?" חרקתי מזווית העין, "מה הפשט?"

"נאות דשא נאות דשא", הוא מפטיר בשמץ של התנצלות השופעת משמן קיק, "אני אל יודע... במשפחה מצאו שמה דילים טובים עם קונעקשן ברוסיה, זה עולה עוד פחות מהארץ, מה אני יעשה תגיד לי... שאני לא אסע?"

"פסח תפסיק להתנצל עכשיו באוטו שלי או שאתה יורד כאן", גערתי בו בכעס שעדיין היה מופנה לנורות החירום, "אתה יודע שהיום כבר הרבה אנשים עושים את זה ומטובי בחורינו אז מה יש?"

"טוב בסדר", נכנע פסח, "ואם לומר האמת גם לא היה כזה דיל רציני, אני כעת אוסף את השברים בארנק..."

"נו נו, השם ימלא חסרונכם" השתתפתי בכנות, "אז תספר מה קורה שמה אצל השווייצרים?"

"איזה שווייצרים?" רטן פסח, "בזמן שאני הייתי שם הם בכלל שינו את השם של המדינה לשטיבל-לנד..."

"מה אתה סח?" אני תמה ומחייך מתחת לשפמי ברשעות, "אתה אומר שכולם היו שם?"

"מה זה כולם..." הוא אומר, "רק אתה היית חסר".

פסח השכיב את המושב לאחור וריסק אגב כך כמות מבוקרת מתבנית הביצים שקניתי לפני כמה דקות.

לאחר שהתנצל הוא שיתף אותי בחוויותיו מאותן "נאות דשא" מהוללות אשר יצא שמען למרחוק.

***

נחתנו בארץ הנוכרייה הזו ומייד באיחור של שעתיים הגיע הנהג היהודי תושב המקום ואסף אותנו אל הטנדר שלו.

האיש המבוגר הפתיע אותנו מאד כשעודד אותנו לעשן בארצו.

"מה... זה מקובל כאן?" שאלתי אותו כשידי מחפשת אחר החבילה בכיס החולצה.

"תראה, האוויר כאן בהרי האלפים כל כך נקי שזה מסוכן לא לעשן", הוא אמר בנוננשלנטיות, "תראה בעצמך שכל חולי הריאות והמעשנים נמצאים כאן על בסיס קבוע..."

פיקפקתי מעט באמינות דבריו ובייחוד דאגתי מאד כשהחל להצביע לכל אורך הדרך על אתרים שלא היו בכיוון הנסיעה בכלל, מה שהכריח אי אילו סטיות מן הנתיב הרצוי וגרר צפירות מצפירות שונות, הוא גם ביקש שנעזור לו עם הכיוונים כי ראייתו לקויה, בשלסב זה החלטנו להחריש את השיחה ולהתפלל בלחש לשלומנו עד סוף הנסיעה המחרידה.

כשהגענו לעיירת המרפא ראינו כבר הרבה מאנשי שלומנו, חלקם אף תלו שלטים בעברית לאמור: "כאן יש נאות דשא".

האזור שאליו הגענו בפירוש עבר גיור לחומרא וחנויות כשרות למהדרין נפתחו במיוחד בשבילנו, נשמתי את האוויר הצלול ושחתי לרעייתי לאמור "אהה... כזה אין לנו בארץ אה?"

אבל עד מהרה נוכחתי שהרבה מהארץ יש כאן, אפילו חפיסת שוקולד שווייצרי מעולה שרכשתי בהתרגשות נתגלתה על פי האותיות הקטנות כמתחזה שפלה המיובאת בכלל ממפעל ישראלי באשקלון.

לאחר שנהננו מהמראות הנפלאים החלטנו לעלות באיזה רכבל מופלא אל פסגות האלפים המושלגים.

למעלה פגשנו המון מכרים ומישהו אפילו צעק "מנחה!!!" סיפרו שכל חצי שעה יש מניין ושאפילו העובדים של הרכבל מסתנכרנים עם השעות, דבר שמן הסתם סתר במפורש את הדיוק השווייצרי הידוע לשמצה.

שם על פסגת ההר, הבחנתי בדבר מה מעניין מאד: כל היהודים, ללא יוצא מן הכלל חבשו כובעי קסקט בשלל צבעים.

"לא נעים לי שלא הבאתי קסקט..." סיננתי לרעייתי, "אני לא רוצה לשבור את המקובלות החברתית כאן".

"אבל למה באמת הם חובשים קסקטים?" שאלה רעייתי בלחש.

"זה בגלל האנטישמיות", עונה לה אחת שהאזינה לשיחתנו בקשב רב, "מי שהולך כאן עם כיפה זה יכול להיות מאד מסוכן".

"אבל אפשר להבחין בכך שאנחנו יהודים לא?" שאלה רעייתי במצח מקומט, "יש לכולם כאן פאות, זקנים, חליפות וגארטלעך והכל..."

"זה לא משנה", התערב מישהו אחר בידענות, "ברגע שיש לך קסקט הם לא מזהים אותך, זה בדוק".

"כן יש כאן הרבה אנטישמיות אתה יכול להרגיש את זה במבט שלהם", דיווחו התיירים בעצב, "אם לא היית חובש קסקט היו מכים אותך בודאות".

התבוננתי סביב וראיתי שכל האנשים שמסביבי היו יהודים חובשי קסקט, בעצם עובד תחזוקה אחד היה בלי, נמלאתי משום מה רצון עז לגשת ולהכות אותו אני, בשם היהדות הרדופה ושותתת הדם.

"שולם מאייר!" שמעתי מישהו צועק, "תביא לגוי כאן, כמה יורואים אולי יפתח שוב את הרכבל, תסביר לו שאנחנו כאן עם ילדים נו..."

מאוחר יותר נתקלנו בחבורת צעירים שהיו באמת מעט אנטישמיים אבל להפתעתנו כי רבה הם התנכלו דווקא לאלה שחבשו קסקט, אותי עזבו במנוחה למרות הפאות והזקן, שמעתי מישהו מהם ממלמל בגרמנית "מי שחובש קסקט בעונה הזו הוא כנראה יהודי, אז תתפסו אותו..."

***

"מה פסח אתה דובר גרמנית?" שאלתי בהפתעה, "לא ידעתי..."

"אני מבין מספיק יידיש בשביל להבין אתה מה שהם אומרים", הסביר פסח, "דווקא על פי החופשה האחרונה, מתחזקת בי לאחרונה התחושה שדווקא הגרמנים פיתחו את הגרמנית מהיידיש כתוצאה מקרבה אל היהודים השוכנים בארצם בכל עיירות המרפא..."

 


0 תגובות
בייגל'ס.
19/08/2018 23:39
משה ולדר
סאטירה, נוגה, עתיד טכנולוגי.

בס"ד

מעשה בעיירה קטנה ושמה קסטלרוק.

תושבי קסטלרוק, כמו כל תושבי עיירה שכוחה, לא התייחדו בשום דבר מיוחד, הם היו אנשים רגילים ופשוטים, היו מהם אנשים טובים, והיו מהם שקצת פחות, כמו בכל מקום אחר.

רובם היו אנשי עבודה, כל אחד ומלאכתו הוא אותה ירש מאבותיו.

החיים בקסטלרוק התנהלו על מי מנוחות. צעקות של סוחרים נשמעו חליפות מאזור המסחר, צהלות שמחה של ילדים שתפסו חיה כזו או אחרת, שקשוק גלגלי העגלות השועטות בדרך הראשית, וגעיית פרות עמומה מקצה העיירה. אלו היו הקולות שנשמעו תדיר ברחבי העיירה, ולאנשים היה בסך הכל נחמד, טוב, כמובן שלכל אחד יש תקופות, אבל העיקר הבריאות, זה מה שתמיד אומרים.

יום אחד, יענק'ל, האופה של העיירה פשוט חלם מעט יותר מהרגיל, ונזכר כמה דקות מאוחר מדי שהוא שכח להוציא את הבייגל'ס מהתנור.

ריח שרוף כבר הורגש בחלל המאפייה, יענק'ל זינק לעבר התנור כאשר הוא מחרף ומגדף את עצמו בכל העת על לא יוצלחיותו השלימזלית, שהוכיחה את עצמה שוב.

הוא הוציא את הבייגל'ס השרופים וגילה שהנזק לא היה כל כך גדול, כמה מהם היו ממש שרופים אבל השאר היו בסדר גמור, "קרוייסבויגן בטח ייקח אותם בלי למצמץ", חשב יענק'ל לעצמו מסחרית.

שנייה לפני שהוא הסיר את מבטו, הוא שם לב למשהו מוזר בתבנית הגדולה של הבייגל'ס. החורים שלהם... היה להם צבע מוזר כזה.

הוא לקח בייגל אחד בחשדנות והרים אותו אל מול עיניו כשהוא מביט דרך החור, ומה שהוא ראה שם, לא היה כלל מה שהוא תכנן לראות.

יענק'ל ציפה שדרך החור של הבייגל, כמו כל חור רגיל, הוא יראה את מה שנמצא מעבר לבייגל, כלומר את התנור החרוך, אבל יענק'ל ראה דרך החור של הבייגל רק הרבה צבעים זוהרים ונוצצים כאילו באו מעולם אחר, יענק'ל עצם את עיניו ופקח אותם שוב, ועדיין אותו עולם מופלא ניבט אליו מתוך החור של הבייגל.

יענק'ל בדק את שאר הבייגל'ס וגילה שגם החורים שלהם מראים צבעים יפים.

באותו רגע מוחו המסחרי של יענק'ל החל לפעול, הוא עדיין לא ידע כל כך מה יש בביגל'ס האלה אבל זה דבר נחמד שאנשים בודאי יתעניינו בו,

לאחר שבדק שוב מה קורה בתוך הבייגל'ס הוא הבין שהוא מחזיק בידיים אוצר ממש, דרך החור של הבייגל'ס יכולת לראות כל דבר שרק תדמיין עליו, והכל היה כל כך צבעוני ומוחשי, כאילו היה אמיתי ממש.

יענק'ל סגר את המאפייה והכניס עוד בייגל'ס לתנור למשך זמן ארוך מהרגיל, לאחר שהוציא אותם הוא שמח לגלות שגם דרך החורים שלהם לא רואים את התנור השרוף.

לאחר שבוע רכשו כבר יותר ממאה וחמישים תושבים את הבייגל המעניין, מי לא רוצה לראות דברים חדשים ומעניינים? השגרה האפורה אינה מספקת לכם את מה שיש כאן, בתוך החור של הבייגל, הסביר יענק'ל בנימה של סוחר פרוות שועל,

וזה היה נכון, כולם החלו להנות משירותי הבייגל'ס של יענק'ל למותר לציין שהוא גבה עליהם לא פחות ממחיר מופקע לחלוטין.

בעסקים כמו בעסקים, לאחר כמה חודשים מישהו עלה על השיטה לייצור הבייגל'ס המשוכללים, והתחיל למכור אותם בחצי מחיר, לאחר תקופה, עוד מישהו התחיל למכור אותם, אבל ברבע מהמחיר של יענק'ל, יענק'ל כמובן נאלץ להוריד את המחירים (לא לפני שקבל על איכות החורים של הבייגל'ס שהאחרים מכרו), וכך יצא שהבייגל'ס המשוכללים נמכרו כמעט במחיר של בייגל'ס רגילים, מה שגרם לכך שלכל אדם מהעיירה היה בייגל משוכלל משלו.

עד מהרה יכולת לראות אנשים הולכים ברחוב ומסתכלים כל העת  דרך החור של הבייגל שלהם, צופים בדמיונות מוגשמים באלפי צורות שונות, בצבעים בהירים, עם קולות (המשך התפתחות הבייגל'ס), ולפעמים אפילו עם ריחות.

נוצר מצב שבו אנשים העדיפו לצבור שעות בייגל יותר מאשר שעות שינה, בשינה החלומות לא כאלה איכותיים, הסביר פעם מישהו מעם חור הבייגל שלו.

גם הילדים כבר היו בעלי בייגל'ס, גם להם היו דמיונות, אולי אפילו יותר משל המבוגרים, כבר לא עניינו אותם החיות מסביב לעיירה, היו יותר חיות שמה, בתוך החור של הבייגל, וגם עוד הרבה דברים מעניינים, אז מי צריך לצאת מהבית בכלל?

הקולות הרגילים של העיירה החלו לגווע בהדרגה, לא הסוחרים ולא הילדים, בעלי העגלות קיבלו איסור להשתמש בבייגל'ס בשעת הנהיגה, אז הם פשוט העדיפו ללכת ברגל, צמודים אל הבייגל כמו זבובים אל האור, רק הפרות עדיין געו מקצה העיירה.

הראשון שנכנס אל תוך הבייגל היה ילד אחד בשם שרוליק, הוא כנראה היה ילד מדומיין ברמה כזו עד שהצליח לחשוב על הרעיון המטורף הזה, להכנס אל תוך הבייגל.

ואז כשהוא נופף אל חבריו מתוך הבייגל, מראה להם כמה טוב לחיות ממש בתוך הדמיונות הצבעוניים, כולם לא חשבו פעמיים וקפצו אחריו אל תוך החורים של הבייגל'ס, כל העיירה כולה החלה לשוטט בתוך העולם שבתוך הבייגל'ס הם היו מאושרים עד הגג.

רק ילד עני אחד הסתכל בקנאה על כל הבייגל'ס ששכבו להם בכל פינה בעיירה, להורים שלו לא היה מספיק כסף לקנות לו אפילו פרוסת לחם נוספת, שלא לדבר על בייגל משוכלל כזה, שקט מוזר השתרר בעיירה הקטנה, שקט ששנים לא היה.

הילד העני הסתובב בעיירה הריקה, ולאחר זמן מה הבין שהוא כבר שעות מסתובב לבדו. "מדוע הם אינם חוזרים?" הוא חשב לעצמו, "הפרות לא אכלו כבר כל היום מן הסתם, וגם האווזים, מישהו צריך להפעיל את טחנת הקמח שיהיה קמח למחר כדי שהאופה יוכל לאפות לחמים, והיי, מי יחזיר את עדר הכבשים מן האחו? איפה הם כולם?"

הוא בחר לו בייגל אחד והציץ לתוכו, זה היה  הבייגל של אפרים מוכר הירקות, הוא ראה אותו שם מסייר בחורשה עשויה מעצי מרשמלו (?) . "היי אפרים!" הוא קרא לעברו, "מישהו צריך להאכיל את הפרות!"

"אתה לגמרי צודק!" אמר אפרים, "מה השעה? וואו, אני חייב לצאת, אבל... רק עוד רגע אחד..."

אפרים לא היה מסוגל להזיז את העיניים מעצי המרשמלו הענקיים, לאחר זמן מה הילד העני החליט לחפש בייגל אחר.

הוא הציץ לתוך בייגל אחר וגילה שם את יענק'ל ממציא הבייגל'ס בכבודו ובעצמו, האיש העשיר ביותר בעיירה, יושב על חוף זהוב ומסתכל על הים.

"יענק'ל", אמר הילד העני, "אני לא רוצה להפריע אבל מישהו צריך להאכיל את הפרות".

"כולם כבר נכנסו?" שאל יענק'ל מבלי להסב את ראשו,

"מה, אל תוך הבייגל'ס? בטח!" אמר הילד העני, "אבל עכשיו אין מי שיאכיל את הפרות, אולי אתה תבוא רגע או שתקרא למישהו שיעשה את זה?"

"אני מצטער", אמר יענק'ל, "אני לא יכול".

"אבל הפרות ימותו, ולא יהיה לנו חלב", אמר הילד העני בחשש.

"אני... לא יכול", אמר יענק'ל וכעת הסב בכח את מבטו, הילד ראה שפניו מליאות דמעות.

"מדוע אתה בוכה?" שאל הילד את יענק'ל.

"כי לא התכוונתי לעשות לכם את זה", אמר יענק'ל והחזיר את מבטו לכיוון הים הדמיוני שנפרש לרגליו.  


0 תגובות
על ארונות וילדים.
16/08/2018 22:42
משה ולדר
סאטירה, משפחה

זה קורה אחת לכמה שנים בכל משפחה מתוקנת.

האמא מסתכלת בתיעוב על הארון הישן שכבר העלה ירוקת בקצוות ומצקצקת בלשונה.

האבא בימים הראשונים עדיין לא קורה את הסימנים המעידים לפורענות הקריבה וממשיך להתהלך בבית בשאננות יתירה.

בשלב הבא עוברת האמא מקריצות ורמיזות לדיבורים של ממש ומעלה בפניו את האפשרות לקנות ארון חדש.

האבא עדיין לא קולט לאן פני הדברים, "בסך הכל ארון כמה זה כבר יעלה? כמה מאות שקלים..." הוא מזמזם לעצמו פוסע על פי תהום, ואז אחרי שהמדף כבר קורס הקפיץ משתחרר והאמא פוסקת, "זהו זה, הולכים לאיקאה!"

עיניו של האבא חשכות באחת.

"מממה מה מה הפירוש איקאה?" הוא מנסה לברר בגמגום מאיפה ניחתה עליו הגזירה, "את אמרת שצריך לקנות ארון לא?"

"נו???" תולה בו רעייתו את ארובותיה, "ניסע לקנות ארון באיקאה".

"אוי ויי", נם האבא לעצמו ומתחיל לחשב את הוצאות חייו האחרונות, מי חלם שארון יוביל לאיקאה שכזו...

"יהי כן!" הוא מצהיר, "אבל בואי נעשה כמה שיעורי בית לפני שאנחנו ממש הולכים".

"כן, בדיוק כמו בפעם הקודמת"

"אוי ויי".

***

שבוע לאחר מכן הם אורזים את ילדיהם על הרכב החבוט והמסע המייאש מתחיל.

איקאה זו חווייה משפחתית, זו אקסיומה שמשום מה אימצו לליבם הרבה מבתי האב בישראל, כלומר בהשראת האם כמובן, כי האב לא כל כך שש אלי קרב כפי שהתבאר לעיל.

כלומר, זה לא שהצד הגברי מתנגד לקניות או לאיקאות מכל סוג שהוא, הוא פשוט מתנגד נקודה.

מתנגד לצרחניידה שמתנהלת ברכב מהדקה הראשונה של הנסיעה ועד העגינה מרוטת העצבים בחוף המבטחים מתחת לשלט האכזרי ההוא, זה עם האותיות הזרות, אותו קהיליית הגברים מכנה בהיחבא "עבודה זרה".

לאחר שצלחו את הנסיעה המייגעת, הקובייה ההונגרית הוחזרה ליוסי, הספינר לאליהו והסנדלים של רבקהל'ה למסלולם הראשון, הם יוצאים...

סליחה, קודם מנקים את כל המושב האחורי מהבמבה האכולה למחצה, מפרידים שוב בין הילדים הניצים מבטיחים עונש ומרגיעים עם סוכרייה... אוקייייי.

עכשיו הם יוצאים, נמסים בחום השמש ומשוועים למשהו קר.

הוא מעביר את רעייתו תדרוך אחרון שכולל אזהרות חוזרות ונשנות על כך ש-"באנו לכאן כדי לקנות ארון וזהו... כן?"

"כן"

"ולא את כל השמונצעס שדוחפים לך שמה בלי שאת מרגישה, כן?"

"אהה"

"אז מה באנו לקנות?"

"ארון".

"יפה מאד! קדימה, עשרים דקות מקסימום חצי שעה ואנחנו בחוץ".

***

הפלא ההנדסי השוודי הזה מותיר אותם פעורי פה ושמוטי לסת בעשרים דקות חצי שעה הראשונות.

לאחר מכן, כאשר הילדים מתחילים להיאבד ולרצות כל מיני צעצועים ("אבא זה רק בחמישה שקלים בבקשהההההה...") האב מתנער ומציץ בשעון בזעף, "טוב נו, איפה כאן הארונות?" הוא שואל בקול ומבהיל עד מוות איזה עובר או שב.

בשלב זה מתחילות המחשבות הגבריות להתרוצץ, "הם עובדים עליך בעיניים אתה לא מבין?" לוחש קול אפלולי ומעט מיוסר בירכתי מוחו, "כל החנות הזו נועדה להשאיר אותך בפנים לנצח ולקנות עוד משהו בחמישה עשר שקלים, ואז עוד אחד בעשרים ועוד אחד ועוד אחד..."

"אני לא אשתף איתם פעולה!" הוא מזדעק ולפתע מבחין לחרדתו  שידיו אוחזות באדיקות במחבת לחביתות (הקטנים האלה היפים) קולפן בצורת צפרדע ומישמש מזוייף למטרות נוי.

"מי הניח לי את זה ביד?" הוא שואל בטירוף ושומט את הכבודה באחד הסלים הריקים.

"אווו מצויין", אומרת אשתו ואוספת את הסל האלגנטי, "אני כבר הרבה זמן מחפשת בדיוק כזה..."

"היי מה קורה כאן?" הוא חורק שיניים כנגדה, "איפה הארון?"

"תיכף..."

ידיו מטיילות להם על פני המדפים השונים וחומדות להן לצון, המוח כבר לא מתקשר בצורה סדורה עם הגוף שנמשך אל הפריטים הקטנים הדקורטיביים האלה כמו עש לאור הקטלני.

הילדים נעלמו זה מכבר, הוא מחפש עגלה לכל הכלים המשרדיים שקנה ("תמיד טוב שיהיה בבית מהדקי סיכות וכמה מדפונים חמודים לניירת...") אשתו מסתתרת כעת מאחורי עציץ נפלא וצבעוני למרפסת השאלה עכשיו אם זה יתאים לנדנדה הזולה ההיא בחמישים אחוז הנחה"

"אהההההה!" הוא צועק לפתע ומגשש כסומא אחרי הדרך החוצה, "אני לא רוצה את כל הדברים האלה..."

"אבל זה כל כך זול..." הוא עונה לעצמו לחרדתו של נציג המכירות שמביט בו מזוית העין.

המסדרונות בחנות עוצבו במיוחד כדי לבלבל את האוייב כלומר את הלקוח, ולכן הוא מוצא את עצמו בחזרה באותו מקום ממנו ניסה להימלט לפני כמה דקות, קיצורי הדרך מובילים לדרכים ללא מוצא, שם מוצבים דרך קבע מוצרים קטנים ושטניים אותם הוא חוטף בשנאה יוקדת ומשליך אל תוך העגלה העמוסה.

"אין מנוס", הוא חושב לעצמו מתוך איקאהפוביה עמוקה, "אני חייב לחסום את עיניי".

הוא קושר סביב עיניו צעיף (7 ₪ זיל הזול!) ומתחיל לגשש את דרכו הלאה בחיוך מטורף.

"היי, אבא משחק פרה עיוורת!" עוצרים הילדים לרגע את הביזה ונקהלים סביבו בהתלהבות.

צווחותיהם המבלבלות גורמים לו להיתקל בפירמידה של מלחיות מעוצבות ולהשתטח על הרצפה, הוא חטף שניים מהמלחיות ("שיהיה לפסח...") ונאנק לעבר אשתו שתסיים כבר עם הארון הזה.

לבסוף, בקופה הוא עוד ניסה להתעקש שהארון לא אמור לעלות יותר מאלפיים שקלים ושאולי נוותר עליו (עיניים זועמות מהרעייה) והקופאית מסיבה את תשומת ליבו לכך שמחיר הארון הוא הסכום הכי שולי בתוך החשבון המורכב רובו ככולו מזוטות.

לאחר שצנח מובס על ספסל בגימור עץ (חמישים ₪ במבצע!) שמעליו הוצב השלט "ספסל לאבות מיואשים", הילדים כבר רעבו עד דמעות ולכן הוא התפשר על האוכל הזול שמה במזנון בתנאי שישתמשו בכוס אחת בשביל השתייה, אבל אז הילדה הקימה כאלה צווחות שהוא וויתר גם על זה.

"התקשרו מהבנק", אומרת לו האם במבוכה לאחר כמה דקות, "אמרתי שאין לי מושג..."  

"אהה באמת?", הוא זועם, "כי ההוצאה מופיעה אצלי כחול על גבי צהוב באותיות לועזיות... ואני לא יגיד אמרתי לך".

***

כעבור שעתיים הם כבר חוזרים הביתה כאובים ודאובים עם גולם העץ הזה הזה ש-"מישהו עוד צריך להרכיב, וכבר אני אומר לך- לא יהיה עוד פעם!".

"טוב נו... זה מה שאמרת גם בפעם שעברה".

 


0 תגובות
על הצלחה וכשלונות אחרים.
03/08/2018 13:31
משה ולדר


האיש של החלומות אמר לו להמשיך בכיוון הזה.

"תדבר על זה עם שלוסברג", הוא לחש בדחיפות, "בטח יוכל להפעיל בשבילך את השר שיסל ואז זה יעבור, תגיע למודעות הציבורית כמו כלום".

אבל זה מה שאמרת בפעם האחרונה לא?" הוא שאל את האיש של החלומות בפקפוק, "ובזאת שלפניה ובזאת שלפניה..."

"אבל הפעם זה זה", אמר האיש של החלומות בעיניים בורקות, "אני מבטיח לך, אתה מעכשיו פשוט תצליח, תהיה מפורסם, תשפיע, תהיה כוכב".

"... יראיינו אותך ברדיו כל שני וחמישי", הוא המשיך אותו אוטומטית, כלכך הרבה פעמים הוא שמע את האיש של החלומות מציג את העתיד הזוהר הזה שהוא כבר יכול היה לחזור על כל הנאום בעל פה.

"תצחק תצחק", האיש של החלומות נעלב פתאום, "יודע מה, עזוב, אל תקשיב לי, תישאר במקום העלוב ואנונימי שלך, אף אחד לא ישמע עליך, לא יכירו אותך, תחיה חיים רגילים וחסרי תהילה, תעבוד במערכת העיתון כמו נמלה ולא תקבל לעולם פידבק על העבודה שלך אתה פשוט..."

"שמעתי שמעתי, גם כן אתה", הוא עצר את שטף דיבורו הארסי, "אדבר עם שלוסברג טוב? עכשיו אתה מרוצה?"

"או עכשיו אתה מדבר!" התלהב האיש של החלומות, "אבל תקשיב לי... אל תראה לו כאילו שאתה צריך אותו, תתחנף קצת כן, הם תמיד אוהבים את זה ו..."

***

בשנים האחרונות, מאז שהאיש של החלומות הופיע, זה עד ככה באופן די קבוע.

הוא היה משכנע אותו לדחוף את עצמו בדרך להצלחה, לא לשקוט על שמריו, להשתמש במרפקים כשצריך, הוא טווה סביבו את החלום הגדול הזה שיש לכל אחד שהתברך בקצת כישרון ובהרבה דמיון.

לפעמים הוא היה מתווכח איתו, עם האיש של החלומות, "כל מה שמעניין אותך זה פרסום", אמר לו, "אורות ניאון שזורחים סביבך וצועקים את השם שלך בקולי קולות! מה עם קצת שקט קצת להתבונן בתוך עצמך, להסתכל על דברים ישר בעיניים".

"מה זה התחלת שוב עם כל העניין הזה של האמת?" האיש של החלומות היה זועף כנגדו, "עזוב את זה כל העולם מורכב מאינטרסים תסתכל סביב... בכל דיבור ודיבור שאתה רואה אתה יכול למצוא אגו, אינטרסים, בעיקר כלכליים אגב, אבל לא רק, אז מה אכפת לך גם אתה להשיג מזה נתח שמן אה?"

וככה זה המשיך והחלק המעניין הוא שעד כמה שהאיש של החלומות דיבר ודיבר חלק מהדברים שאמר באמת עזרו לו להתקדם, מסתבר שככל שאתה פועל זה בסופו של מזיז משהו, לאט לאט הוא כבש כל מיני פסגות, הפך למנהל חברת חדשות משגשגת ואפילו התראיין כמה פעמים בכלי התקשורת השונים, אנשים אהבו אותוף הריעו לו, אמרו שהוא חכם ומוכשר. אורות הניאון התחילו להאיר עליו וזה אמנם לקח קצת זמן עד שזה ממש הורגש, אבל בסוף זה קרה.

האיש של החלומות המשיך לדחוף אותו במעין תשוקה נסתרת, כאילו כל ישותו התמקדה בקידום והצלחה.

***

אבל אז הגיעו ימים קשים, לתהילה כך מסתבר, יש גם מחיר, לפעמים גם מחיר כבד.

זה התבטא בהתחלה רק במישור האישי. ככל שזכה ליותר חשיפה כך הוא נזקק יותר לסיוע נפשי, כי אורות הניאון כבו בכל פעם שחזר הביתה והחושך שקידם את פניו כמעט גרם לו להתעוור, הפסיכולוגים קראו לזה מניה-דיפרסיה שזה סוג של מצב רוח שמשתנה במהירות ובקיצוניות מאופוריה עילאית לדיכאון רציני.

אחר כך זה המשיך בחיי המשפחה, כי ככל שאתה משעבד את עצמך להצלחה אתה הופך לפלקט, הריגושים שלך נמצאים בעיקר בחוץ אצל אהדת הקהל ואם אתה לא מספיק מעגן את עצמך במקום שאליו אתה חוזר כל יום אחרי העבודה, אז זה פשוט מתחיל להציק, אין מילה אחרת להגדיר את זה.

באותה תקופה הוא התחיל ממש להשתלח באיש של החלומות, אמר לו שהוא גרם לו להגיע אל המצב הזה, עם כל הדיבורים שלו על הצלחה, "זו לא הצלחה בכלל!" הוא צעק בכעס, "זה סתם משהו מדומה, זה שקר עטוף בצלופן!".

"תגיד לי אתה לא מתבייש?" שאל האיש של החלומות בעלבון אמיתי, "אחרי כל מה שאני עשיתי בשבילך ככה אתה גומל לי?"

"או כן?" הוא התפרץ, "אז אם אתה כל כך חכם אולי תעזור לי להחזיר את הגלגל לאחור? אני לא אוהב את החיים שלי עכשיו, אורות הניאון האלה הם מלאכותיים וככל שעובר הזמן אני מבין כמה שהם מעוורים אותי".

"צדיק", ענה לו האיש של החלומות, "אני האיש של החלומות, אני רק עוזר לך להגשים את הדברים שלהם אתה כמה ומתאווה כמו הרבה נערים ואנשים בדור הזה, בחלומות אני קצת מבין, אבל במציאות, אני לא הכתובת, תתמודד".

0 תגובות
מוסך אמין.
27/07/2018 10:27
משה ולדר
סאטירה, גוגי שלונסקי

גוגי יכול היה להישבע ששמע את הגורל עצמו מצחקק בשעה שרכבו הישן והאהוב השתעל שיעול מנוע אחרון ושבק באופן סופני, וכל זאת- ממש לפני החופשה המשפחתית.

לאחר שכילה לחשוב באופן חוקי ומסודר את סדר המחשבות העגמומיות והמייסרות התוקפות את בני האדם באשר הם כשנקלעים לסיטואציות מן הסוג הזה, ("למה למה למההה?", "לא יוצלח שכמוני!!!" "הראו לי מי זה המרפי הזה ואכלה אותו כרגע!" "למה לא טיפלתי בנורה הזו לפני ארבעה חודשים כשהיא נדלקה?") הוא מיהר אחר כבוד להתקשר לסטלמך, ידידו הוותיק, המשתלם זה מכבר בארבע מאות שישים ושבע סוגי עבודות באופן חובבני לחלוטין.

"סטלמך!" הוא צווח לתוך הפומית, "מה אני עושה מה אני עושה מה אני?"

"תירגע", אומר סטלמך באותו קול אדיש, "אמברקס עד הסוף, מה אתה רואה?"

"אני רואה חנות של כלי בית", אמר גוגי ברעד ואז הבין שנייה מאוחר מדיי שסטלמך מדבר בכלל על הרכב אז הוסיף, "הוא מת סטלמך, זהו גנדיקט הוא מת!!!!"

"גוגי, אתה מסובב את הסוויץ'", שואל סטלמך בסבלנות של מורה לכיתה א', "מה קורה אז?" ניכר היטב מקולו שהוא בכלל מפרק באותה שעה מכונת כביסה שבבירור אבד עליה הכלח.

"אהה הסוויץ' זה הזהו של המפתח כן?" מוודא גוגי הדיוטית.

"אוי ויי..." מסנן סטלמך לעצמו, "כשתמצא את הסוויץ' תחזור אליי טוב?"

"לא לא!!! מצאתי, אל תנתק!" צווח גוגי, הוא מכיר את סטלמך ויודע שאחרי שהוא מנתק פעם אחת אי אפשר לתפוס אותו שבוע.

"כל הנורות נדלקות", הוא מדווח, "המנוע דומם".

"או קיי, ניסית לחבר כבלים?"

"כן", מייבב גוגי, "כבה שוב אחרי דקה, הוא מת סטלמך, מה אני עושה?"

"אני מסיים פה משהו עוד עשר דקות אצלך", זורק סטלמך בטון מפוייח.

"תגיע מהר סטלמך", קולו של גוגי נרעד, "אני צריך לצאת היום לצפון!"

***

עשר דקות בשעון סטלמך הן ככידוע לכל שעה ועשר דקות (סטלמך= שישים דקות+זמן) גוגי כבר מספיק בזמן הזה לדאוג לילדים לקיטנה, לאסוף אותם בחזרה ולחכות עשר דקות בעצבים רופפים.

סטלמך מגיע כולו כביש ומפתח ברגים עם פרצוף כזה של "עוד פעם אתה משגע אותי על בורג רופף..." למעשה הוא אפילו אומר לו "עוד פעם אתה משגע אותי על בורג רופף גוגי?"

אפס, אפילו סטלמך בכבודות ובעצמו על כל שמן מנועיו לא הצליח לעלות על הבעיה.

כאן נעצור ונסביר על המתח העדין הזה ששורר אצל האנשים העדינים והרופסים משוללי הידע במנועים ובמרמה.

יכול להיות הוא אדם אשר רוח בו, שרפים וחיות נהירים לו כשבילי דרחוב רשב"ם, איש יודע ספר, לא תצליח לתפוס אותו על פסיק, יצטט לך אמרות שפר ומליצות שנונות לפי משקל, אבל במכאניקה? אהה... ובכן, הוא לא יודע מאיזה צד להסתכל על מברג, שסתומים הם בשבילו כמו אסופה של נקודות אקראיות וחסרי פשר, תראה לו רדיאטור והוא יגיד לך קרבורטור, אלטרנטור והוא יגיד לך יישר כח אכלתי הבוקר!

כללם של דברים כך הוא:

כאשר יתקל אותו ברנש בבעיה מכאנית יקפל זנבו ויבוא במבוכה רבתי עדי מקום בעל המוסך הכבוד אשר סיגריה במחצית פיו ועשן עשן יקרא.

האדם הנאור משתדל נורא שלא לחשוף את קלונו בדבר בורותו המכאנית אך זו מלחמה אבודה, משום שבתחום השיפוטי של המוסך, כל אימת שיאמר מילה בהקשר של תחבורה, מייד יגניב עליו מוסכניקנו את מבטו בגיחוך ויטיח בו את בורותו בקול רעש גדול.

במקרים גרועים יותר, הוא אפילו לא יטרח לשלוף את הסיגריה מתוך מחצית פיו, ורק ינחור נחירה מבזה בלבד, כזו אשר תגרום למיודדנו לבלום פיו עד סוף הטיפול.

ומהי הצרה?

שבאמצעות הטכניקה הזו המכונה בקרב מיודענו בעלי הלשון "הגחכה טכנית", מנצל בעל המוסך את הכתמים העיוורים בהשכלתו של הלקוח ולפיכך משכנע אותו בצקצוק לשון שהוא חייב, אבל חייב, להפקיד אצלו סכום גדול של מזומנים לצורך תיקון הרכב, אחרת... ובכן צרור של גידופים טכניים מוזרקי שמן גיר משולבי פלאגים ומלומדי שמות במכאנית עתיקה שלבסוף מתבררים כצינורות עלובים ודלים מגומי פשוט.

האזרח הממוצע שבוי בתוך מלומדות המכאנית של המוסכניק וזהו ההסכם הבלתי כתוב שנחתם ביניהם: "אתה תשלם ותיאלץ להאמין לי ש-א. זו היתה הבעייה שבגינה הגעת אל המוסך. ב. אני פתרתי את הבעייה. ג. התשלום הוא יותר מהוגן ולמעשה אני ממש מפסיד עליך ותאמין לי, לא שווה לי הזמן הזה שבו אתה מדבר איתי הנושא מצידי הייתי הולך מזמן.

***

סטלמך נואש מלפתור את הבעיה ובגאונות של מנוסים משגר לעבר גוגי "טוב, צריך ללכת למוסך".

"לאיזה מוסך אלך סטלמך?" גוגי רועד כמו עלה נידף, "הרי יגנבו אותי שם כמו כלום, אני טרף קל סטלמך תסתכל עליי!"

"עם הגישה הזו אתה באמת מזמין את העקיצה הבאה", רוטן סטלמך, "תקשיב אליי, אתה צריך לצמצם עיניים במבט חשדני ולעולם לא לחייך אל המוסכניק! זה עלול לעלות לך הרבה כסף..."

"לעולם... לא... לחייך, רשמתי", ממלמל גוגי בטרחנות, "מה עוד?"

"תגיד לו מילים מעורפלות כאלה עדיף שבכלל לא ישמע את המשפט שאמרת", הורה סטלמך, "שיחשוב שאתה מבין משהו ושאי אפשר למכור אותך במכאניקה, תגיד לפחות פעמיים פלאגים, ועוד שלוש פעמים מעטפת של משהו, תזרוק גם פעם אחת שמן מנוע לא יותר..."

"רשמתי", הזיע גוגי, "ואז לשאול אם זה מחיר טוב כן?"

"טוב אני אבוא איתך", נכנע סטלמך ביאוש, "יאכלו אותך שם חי במוסך של קדוש".

***

במוסך של קדוש השפה הרשמית היא ערבית המתובלת לעיתים בכמה מליצות בעברית.

סטלמך ישר מסתודד עם קדוש ועושה לו את המבט הזה בעיניים של אנשים שהיו כאן כבר עשר פעמים וצריך לתת להם יחס הולם.

"אתה רואה פה את הבחור?" סטלמך מצביע על גוגי בחיוך רחב, "קדוש, אני צריך שתעשה בשבילו עבודה טובה כן?"

גוגי מצטנף ומשתדל לצמצם את עיניו באופן חשדני ככל שניתן.

"בטח עבודה טובה", אומר קדוש מבלי להסתכל אפילו, "מה אני אעשה עבודה לא טובה אני?"

"בטח שתעשה עבודה טובה אתה, אתה הכי טוב..." מפרגן סטלמך על אוטומט.

"אהה..." ממלמל גוגי לבסוף כדי להוכיח שהוא לא כזה רכרוכי, "זה אמין כאן כן?"

"אמין?" מקמט קדוש את מצחו, "לא... אמין עובד שמה מאחורה על הברקסים, אתה תשים את הרכב אצל אחמד פה, עם הכובע הכחול, הוא יעשה לך את העבודה כמו שצריך..."

"האמת שהתכוונתי ל..." גמגם גוגי, "טוב לא משנה כמה אני צריך לשלם?"
0 תגובות
א חורבן דמדינה.
20/07/2018 11:20
משה ולדר
סאטירה, אקטואליה
בס"ד




"אני מודה לכולכם שבאתם בהתראה קצרה כל כך", אמר גבי שחראי, השדרן האולטימטיבי של תחנת השידור הציבורית.

"אני חושב שכולכם יודעים לשם מה נתכנסנו כאן היום", המשיך בקדרות, "כולכם אנשים שופטים, בימאים, אמנים, אנשי תרבות ואנשי תקשורת, סלתה ושמנה, מלח הארץ וסוכרה".

"אין מושג כזה סוכרה", לחש מישהו מהקהל וזכה לעיניים נוקבות ומשפדות מהציבור חדור המוטיבציה.

"אנחנו דואגים מאד למדינה שלנו", המשיך שחראי בעצב, "אנחנו רואים אותה הולכת וגוועת, הופכת אט אט למדינת כל שדרניה..."

שיעולים מזוייפים והתעלפויות יזומות רחשו בקהל, קולות נהי וצער מילאו את האולם.

"קיצה של הדמוקרטיה בא וחרב בית מקדשינו המתוקשר", זלף הדובר בדמעות, "ובגלל מה? שנאת חינם!"

"שנאת חינם של מי?" שאלה אישה אחת עם משקפיים גדולות.

"של העם כמובן..." הסביר שחראי, "העם שונא אותנו בגלל היותנו מיעוט, משל היינו חרדים ממש".

"אוי ויי!" הקהל החל להתחבר אל העצב ותחושת האובדן שמילאה את האולם.

"כן כן, אוי לנו, ניסינו ככל יכלתנו לשמור על הדמוקרטיה ולסתום את כל הפיות שמדברים אחרת מאיתנו, אך אבוי, העם הימני והנבער החל לשרוף את מחסני התבואה, בריונות של ממש, הם מנסים לייבש אותנו תקציבית, לחסום קרנות מימון זרות, לדאוג שיהיה גיוון של קולות שיושמעו, אתם מבינים על מדובר? גיוון של דיעות הלו תצלינה אוזניים משמוע! וכי דמוקרטיה יכולה לפרוח כאשר שומעים גיוון של דיעות, ועוד בקול רם ובראש כל חוצות?"

בשלב זה נשמעו זעקות שבר קורעות לב כשהציבור התל אביבי המגובש ממש התרסק מרוב כאב, ניכר היה כי החורבן משפיע עליו באופן מוחלט.

"אנחנו התאספנו כאן היום כדי לתת מעט זכר לאותם הימים הנפלאים שבהם יכולנו לדאוג לפילוג העם בצורה נאותה ומסודרת, קלגסי הפוליטיקה לא התערבו לנו בעבודתינו ואנחנו התערבנו בשלהם כמו שראוי ונדרש מאיתנו כנציגי המוסר וחופש הביטוי אהה... שלנו עלי אדמות, איי אשרי עין ראתה אלה!

השתמשנו בכספי הציבור כדי להטיח בפניו עובדות מסולפות ולהטות את הכף כנגדו, אייי שמנו נפשינו בכפינו והיטינו את כל תשומת הלב למחוזות הדמוקרטיים שאנחנו קבענו מראש..."

"איך כל זה קרה? איך?" התפרץ אדם קירח אחד מטפחתו הרטובה מדמעות מתנופפת בידו כדגל אבוד, "איכה ישבה בדד הדמוקרטיה הנפלאה הזו?"

"זה קרה לאט לאט..." אמר שחראי בעיניים אדומות, "כנראה שהלכנו כמה צעדים יותר מדי, שכרון הכח... לא יכולנו להתאפק ודיברנו בצורה מדי גלויה עד כדי כך שאנשים לרגע לא הבינו את הפואנטה והתבלבלו בינינו לבין נבחרי הציבור עצמם אוי אוי אוי... אוי לנו כי לא נבחרנו!"

"זוכרים אז..." נזכרה אשת תרבות כלשהי בכאב, "כשהיה מישהו מטעם האו"ם שסטר לילד יהודי בחברון ולא עצרו אותו כי היתה לו חסינות?"

"אהההייי... דמוקרטיה", נזכרו כולם בגעגוע, "ההיית או חלמתי חלום?"

"ואת הפעם הזאת שפרופסור באוניברסיטה חתמה על עצומה נגד ישראל", בכה שחראי, "ואז כשפסלו אותה מלהשתתף במחקר מדעי בשליחות ישראל, עזרנו לה להתנגח בפוליטיקאים בטענה שהם עושים פוליטיזציה של האקדמיה אוווייי לנו כי הושברנו!"  

"על מה אתם מדברים נו..." התפרצה אשת-כותל אחת שלא שלטה בעצמה, "יכולנו לעשות ככל העולה על רוחנו, הקמנו רחבה ריקה שכולם הביטנו שהיא למטרת התנגחות בלבד ובכל זאת הם לא יכלו לומר מילה! ביטלנו אירועים נפרדים, כמעט שנכנסנו אל תוך הבתים של האנשים כדי להוריד כיפות בכח..."

"ועתה", מחט משורר אחד את אפו לסיכום, "אין לנו לא מיקרופון ולא אוזניות, לא מאזינים ולא אהדה לא מימון זר ולא כפייה חילונית, דעת הקהל עומדת עלינו לכלותינו ושנאת עם הארץ לתלמידי הדמוקרטיה נושכת בנו כחמור, האולפנים ריקים והדור הצעיר מייצר לעצמו מקורות מידע אחרים ובלתי אחראיים בעליל".

"שים נקודה", אמר שחראי מזווית עינו, "כעת נישא תפילה נרגשת אל המדע הטהור שיושיע אותנו וישיב אותנו לתל אביב בירתנו הבנויה במהרה בימינו בשעה טובה ומוצלחת!"

תרועות נשמעו בקהל והוסו במהרה באמצעות מבטים נזעמים וששששש.

"טוב, אז סיימנו להיום", נעל שחראי את הישיבה בעגמימות וכולם קמו ממקומותיהם ברעש גדול, "יהי זכרה ברוך".

***

הנוכחים החלו להתפזר מן האולם כשהם מצחקים ומגחכים בכל פה, המביט מן הצד בודאי היתה נטרפת עליו דעתו למראה דו-הקוטביות הזו.

אחד מהשופטים בדימוס שסבל מדיאטה חברתית דחק את דרכו לעבר שחראי כדי לברר אצלו מדוע כולם ברגע אחד הפכו להיות מאושרים.

"אהה... עכשיו זה מחוץ לשידור", הסביר השדרן לשופט בחיוך קורן, "זה כל כך משחרר בכל פעם מחדש..."

"כלומר... זה לא באמת?" גמגם השופט בחוסר הבנה.

"זה פולקלור", הגיב השדרן, "לזכר הימים הטובים".
"איי א חורבן דמדינה", פלט השופט בכעס והלך לדרכו בצעד נמרץ.


0 תגובות
אנשי האדמה
13/07/2018 15:27
משה ולדר
סאטירה, אקטואליה

האוויר בחדר היה מחניק ביותר.

האמת שאי אפשר לצפות ליותר מזה כשאתה נמצא מאות מטרים מתחת לפני האדמה.

שולדיג טוען כבר שנים שהם הפכו לחפרפרות ורק בגלל זה הם מצליחים לשרוד ככה בתנאים האלה. באשר לפרופסור שולץ, מבחינתו זה סיפור אחר לגמרי, האיש בן המאה היה משוגע לדבר, הוא פיתח מעין אובססיה לרעידות אדמה ומבחינתו רצה להישאר שם לנצח.

שולץ קיבל את כל הקבוצה הזו בזמנו במכון הגיאולוגי ומיהר להתחיל להעביר את הקורס לפני שיבינו את הטעות שהם עושים.

הוא הסביר בשצף קצף על המושג רעידות-האדמה על טקטוניקת הלוחות ועל סולם ריכטר, בשלב מסויים הם הציעו לו כוס מים כי הוא היה נראה על סף התעלפות. אחרי השיעור הסביר להם תלמיד וותיק שתמיד זה ככה, הפרופסור שולץ מרגיש שהדברים שלו הם כמו נבואת זעם כזו ולכן הוא מנסה להתעלף להגברת הרושם...

אז לשולץ היו את הבעיות שלו אבל תכל'ס הוא היה גאון, כבר שבעים שנה עסק בתחום הגיאולוגיה ולדידו כל רעידת אדמה היתה כמו רטט של שיחה חשובה ומכריעה מאד שיתכן שתצדיק תאוריה מסויימת או אולי תפריך אותה לכל הפחות.

"אתם מבינים?" קרקר אז שולץ בטירוף, "בקרוב הלוחות ינועו תנועה אחת יותר מדי ואז בבת אחת פוף! אהה?"

אם לומר את האמת זה לא היה כזה משכנע אבל ההורים לחצו עליהם ש-"מה יצא מכם שמה מחוץ לאוניברסיטה? הרי הסטטיסטיקה אומרת שאנשים עשירים לא תהיו, אז לפחות תהיו גיאולוגים עם תואר, שיהיה לאמא הזקנה שלכם במה להתגאות..."

וכך פחות או יותר נתקעו כל הסטודנטים בחדר הזה מתחת לאדמה עם כל המכשירים הרועשים האלה שעושים חור במוח, ואם זה לא מספיק, בתור בונוס, היה עליהם להכיל את הבדיחות התפלות של שולדיג שבשלב מסויים "הקפיצו לכולם את הסיסמוגרף", כמו שנהוג לומר בעגה המקצועית.

בהתחלה הם שאלו את שולץ מה צריך לעשות ואז הוא פצח שוב באחד מהנאומים חוצבי הלהבות שלו על כך ש"מה הפירוש? הרי אנחנו עושים כאן את הדבר הכי חשוב ביקום הזה..." אבל לאחר כמה דקות הוא התקרר מעט ופשוט הורה להם בזעף לאייש את העמדות ולהמתין לתזוזות של הבטן של כדור הארץ.

"כמה זמן נעשה את זה?" שאל אחד הסטודנטים.

"כמה זמן שיידרש", השיב שולץ ברוגז, "אני כבר עושה את זה שבעים שנה... יש את התאוריה הזו אתם יודעים נו, שפעם במאה שנה תהיה איזו רעידת אדמה רצינית, כאוס גמור! את האמת שלא חשבתי שזה קורה דוקא בסוף מאה השנה אבל זו אירוניה שאנחנו כאנשי מדע צריכים לקבל באהבה, בכל אופן זה צריך לקרות ממש בכל יום, אז תתכוננו, כלומר ל... נו, לכאוס הזה".

זה לא קרה.

הם פשוט המשיכו לשבת שם ולהסתכל במכשירים עד שצמחו להם קרניים, הם הספיקו לקרוא ספרים, לשחק במשחקי חברה לאכול לשתות לישון להתעניין בפוליטיקה, מה לא? אבל הרעידה המיוחלת לא הופיעה, שולץ עצמו הזדקן לחלוטין והתחיל לדבר שטויות הוא המציא כל מיני תאוריות קונספירציה שונות ומשונות על הקשר בין כלכלת העולם לרעידות האדמה, אל תשאלו, שולדיג טען בתוקף שהוא מתחיל להריח כמו אדמה.

אבל צחוק בצד, לפני שבוע שולדיג היה הראשון שהבחין בהתרחשות.

אחד המכשירים צפצף, שולדיג בדיוק היה שרוע על כסאו וניסה לחשב כמה יחסוך אם יפסיק לאכול בריא וכששמע את הצפצוף הוא היה בטוח שאחד המכשירים פשוט התקלקל.

"אהה... יש כאן איזה צפצוף", הוא אמר בשיעמום, "זה מה... הסיסמוגרף ההוא בפינה, הצהוב".

"נו אז תיתן לו מכה", הציע יורם שהתנמנם בקצה השני של החדר, "זה מפריע לי לישון".

"אהה... יורם, תסתכל על זה", התנער פתאום שולדיג, "זה אמיתי זה... זה, תסתכל!"

המכשירים ניעורו לחיים והחלו לזרוק כל מיני נתונים מסובכים על השכבות העמוקות של כדור הארץ.     

"וואו אני לא מאמין", קפץ יורם ממקומו, "זה באמת קורה!"

"רגע... מה אנחנו אמורים לעשות?" שאל איציק אחד בבהלה כבר עשר שנים אנחנו יושבים פה שכחתי את הנהלים..."

"תקראו לשולץ!"

שולץ הובל אחר כבוד אל החדר בכסא גלגלים, רוטן כולו.

"זה קרה פרופסור!" קראו הסטודנטים בהתרגשות, "זה סוף סוף קרה, המכשירים משתוללים יש רעידת אדמה בדיוק כמו שהבטחת... יש הצדקה לקיומנו! כל הכבוד בחורים!"

"כן, באמת כל הכבוד לכם!", אמר שולץ ואז התרצן ושאל, "תגידו בשביל זה הערתם אותי?"

"כן! כלומר... מה? אהה..." גמגם יורם, "זה... כלומר זה מרגש זה, לא?"

"שטויות", רטן שולץ, "כמה זה יוצא הרעידה הזו, ארבע נקודה שבע? הצחקתם את ריכטר..."

"אבל זה לא קרה כבר הרבה זמן", התעקשו הסטודנטים המאוכזבים, "זה יכול ליצור אולי איזה מיני כאוס לא? כאוסון כזה..."

"כאוס שמאוס", אמר הפרופסור, "התקשורת תרקוד על זה כמה ימים ואז הכל יחזור לקדמותו, ראיתי את זה כבר קודם, ועכשיו ברשותכם, אני חוזר לישון ולפני חמש נקודה תשע אל תעירו אותי בסדר?"

"אבל אדוני" אחד הסטודנטים כמעט בכה, "התאוריה! הרי עברו כבר מאה שנים, אתה הבטחת!"

"אני לא הבטחתי כלום!" צווח שולץ, "וחוץ מזה יש אכזבות בחיים, גם אני חשבתי שיש לי מידע פנימי- הכי פנימי- השקעתי בחברה לתמ"א שלושים ושמונה ובסופו של דבר אכלתי קש בגלל השכנים. אז מה, יעזור לי עכשיו להתרגז? תחזרו למכשירים שלכם עכשיו! ואם זה לא מוצא חן בעיניכם אתם יכולים לעשות הסבת מקצוע ולהיות מקסימום חזאי מזג אוויר, להם יש להם לפחות כמה ימי תהילה בכל שנה..."

"טוב לא צריך לצעוק..." לחש יורם בקול רפה וחזר למושבו בפנים סמוקות, "אנחנו שומעים היטב והחדר לא גדול, יש לנו גם רגשות אתה יודע".

"לא יודע, הסיסמוגרף שלי קולט רק רעידות", מלמל שולץ ופנה לדרכו, "לך חפש לך פסיכולוג, גם ככה קשה בעבודה הזו".

 

 

   


0 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »