עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
משה ולדר הוא אברך חרדי שבין ה"סדרים" כותב סאטירה חרדית פוליטית וחברתית על כל מה שסובב אותנו ביום יום.
מאמריו מתפרסמים מדי שבוע בעיתון "בקהילה" בטורו "על דא ועל הא".
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
א חורבן דמדינה.
20/07/2018 11:20
משה ולדר
סאטירה, אקטואליה
בס"ד




"אני מודה לכולכם שבאתם בהתראה קצרה כל כך", אמר גבי שחראי, השדרן האולטימטיבי של תחנת השידור הציבורית.

"אני חושב שכולכם יודעים לשם מה נתכנסנו כאן היום", המשיך בקדרות, "כולכם אנשים שופטים, בימאים, אמנים, אנשי תרבות ואנשי תקשורת, סלתה ושמנה, מלח הארץ וסוכרה".

"אין מושג כזה סוכרה", לחש מישהו מהקהל וזכה לעיניים נוקבות ומשפדות מהציבור חדור המוטיבציה.

"אנחנו דואגים מאד למדינה שלנו", המשיך שחראי בעצב, "אנחנו רואים אותה הולכת וגוועת, הופכת אט אט למדינת כל שדרניה..."

שיעולים מזוייפים והתעלפויות יזומות רחשו בקהל, קולות נהי וצער מילאו את האולם.

"קיצה של הדמוקרטיה בא וחרב בית מקדשינו המתוקשר", זלף הדובר בדמעות, "ובגלל מה? שנאת חינם!"

"שנאת חינם של מי?" שאלה אישה אחת עם משקפיים גדולות.

"של העם כמובן..." הסביר שחראי, "העם שונא אותנו בגלל היותנו מיעוט, משל היינו חרדים ממש".

"אוי ויי!" הקהל החל להתחבר אל העצב ותחושת האובדן שמילאה את האולם.

"כן כן, אוי לנו, ניסינו ככל יכלתנו לשמור על הדמוקרטיה ולסתום את כל הפיות שמדברים אחרת מאיתנו, אך אבוי, העם הימני והנבער החל לשרוף את מחסני התבואה, בריונות של ממש, הם מנסים לייבש אותנו תקציבית, לחסום קרנות מימון זרות, לדאוג שיהיה גיוון של קולות שיושמעו, אתם מבינים על מדובר? גיוון של דיעות הלו תצלינה אוזניים משמוע! וכי דמוקרטיה יכולה לפרוח כאשר שומעים גיוון של דיעות, ועוד בקול רם ובראש כל חוצות?"

בשלב זה נשמעו זעקות שבר קורעות לב כשהציבור התל אביבי המגובש ממש התרסק מרוב כאב, ניכר היה כי החורבן משפיע עליו באופן מוחלט.

"אנחנו התאספנו כאן היום כדי לתת מעט זכר לאותם הימים הנפלאים שבהם יכולנו לדאוג לפילוג העם בצורה נאותה ומסודרת, קלגסי הפוליטיקה לא התערבו לנו בעבודתינו ואנחנו התערבנו בשלהם כמו שראוי ונדרש מאיתנו כנציגי המוסר וחופש הביטוי אהה... שלנו עלי אדמות, איי אשרי עין ראתה אלה!

השתמשנו בכספי הציבור כדי להטיח בפניו עובדות מסולפות ולהטות את הכף כנגדו, אייי שמנו נפשינו בכפינו והיטינו את כל תשומת הלב למחוזות הדמוקרטיים שאנחנו קבענו מראש..."

"איך כל זה קרה? איך?" התפרץ אדם קירח אחד מטפחתו הרטובה מדמעות מתנופפת בידו כדגל אבוד, "איכה ישבה בדד הדמוקרטיה הנפלאה הזו?"

"זה קרה לאט לאט..." אמר שחראי בעיניים אדומות, "כנראה שהלכנו כמה צעדים יותר מדי, שכרון הכח... לא יכולנו להתאפק ודיברנו בצורה מדי גלויה עד כדי כך שאנשים לרגע לא הבינו את הפואנטה והתבלבלו בינינו לבין נבחרי הציבור עצמם אוי אוי אוי... אוי לנו כי לא נבחרנו!"

"זוכרים אז..." נזכרה אשת תרבות כלשהי בכאב, "כשהיה מישהו מטעם האו"ם שסטר לילד יהודי בחברון ולא עצרו אותו כי היתה לו חסינות?"

"אהההייי... דמוקרטיה", נזכרו כולם בגעגוע, "ההיית או חלמתי חלום?"

"ואת הפעם הזאת שפרופסור באוניברסיטה חתמה על עצומה נגד ישראל", בכה שחראי, "ואז כשפסלו אותה מלהשתתף במחקר מדעי בשליחות ישראל, עזרנו לה להתנגח בפוליטיקאים בטענה שהם עושים פוליטיזציה של האקדמיה אוווייי לנו כי הושברנו!"  

"על מה אתם מדברים נו..." התפרצה אשת-כותל אחת שלא שלטה בעצמה, "יכולנו לעשות ככל העולה על רוחנו, הקמנו רחבה ריקה שכולם הביטנו שהיא למטרת התנגחות בלבד ובכל זאת הם לא יכלו לומר מילה! ביטלנו אירועים נפרדים, כמעט שנכנסנו אל תוך הבתים של האנשים כדי להוריד כיפות בכח..."

"ועתה", מחט משורר אחד את אפו לסיכום, "אין לנו לא מיקרופון ולא אוזניות, לא מאזינים ולא אהדה לא מימון זר ולא כפייה חילונית, דעת הקהל עומדת עלינו לכלותינו ושנאת עם הארץ לתלמידי הדמוקרטיה נושכת בנו כחמור, האולפנים ריקים והדור הצעיר מייצר לעצמו מקורות מידע אחרים ובלתי אחראיים בעליל".

"שים נקודה", אמר שחראי מזווית עינו, "כעת נישא תפילה נרגשת אל המדע הטהור שיושיע אותנו וישיב אותנו לתל אביב בירתנו הבנויה במהרה בימינו בשעה טובה ומוצלחת!"

תרועות נשמעו בקהל והוסו במהרה באמצעות מבטים נזעמים וששששש.

"טוב, אז סיימנו להיום", נעל שחראי את הישיבה בעגמימות וכולם קמו ממקומותיהם ברעש גדול, "יהי זכרה ברוך".

***

הנוכחים החלו להתפזר מן האולם כשהם מצחקים ומגחכים בכל פה, המביט מן הצד בודאי היתה נטרפת עליו דעתו למראה דו-הקוטביות הזו.

אחד מהשופטים בדימוס שסבל מדיאטה חברתית דחק את דרכו לעבר שחראי כדי לברר אצלו מדוע כולם ברגע אחד הפכו להיות מאושרים.

"אהה... עכשיו זה מחוץ לשידור", הסביר השדרן לשופט בחיוך קורן, "זה כל כך משחרר בכל פעם מחדש..."

"כלומר... זה לא באמת?" גמגם השופט בחוסר הבנה.

"זה פולקלור", הגיב השדרן, "לזכר הימים הטובים".
"איי א חורבן דמדינה", פלט השופט בכעס והלך לדרכו בצעד נמרץ.


0 תגובות
אנשי האדמה
13/07/2018 15:27
משה ולדר
סאטירה, אקטואליה

האוויר בחדר היה מחניק ביותר.

האמת שאי אפשר לצפות ליותר מזה כשאתה נמצא מאות מטרים מתחת לפני האדמה.

שולדיג טוען כבר שנים שהם הפכו לחפרפרות ורק בגלל זה הם מצליחים לשרוד ככה בתנאים האלה. באשר לפרופסור שולץ, מבחינתו זה סיפור אחר לגמרי, האיש בן המאה היה משוגע לדבר, הוא פיתח מעין אובססיה לרעידות אדמה ומבחינתו רצה להישאר שם לנצח.

שולץ קיבל את כל הקבוצה הזו בזמנו במכון הגיאולוגי ומיהר להתחיל להעביר את הקורס לפני שיבינו את הטעות שהם עושים.

הוא הסביר בשצף קצף על המושג רעידות-האדמה על טקטוניקת הלוחות ועל סולם ריכטר, בשלב מסויים הם הציעו לו כוס מים כי הוא היה נראה על סף התעלפות. אחרי השיעור הסביר להם תלמיד וותיק שתמיד זה ככה, הפרופסור שולץ מרגיש שהדברים שלו הם כמו נבואת זעם כזו ולכן הוא מנסה להתעלף להגברת הרושם...

אז לשולץ היו את הבעיות שלו אבל תכל'ס הוא היה גאון, כבר שבעים שנה עסק בתחום הגיאולוגיה ולדידו כל רעידת אדמה היתה כמו רטט של שיחה חשובה ומכריעה מאד שיתכן שתצדיק תאוריה מסויימת או אולי תפריך אותה לכל הפחות.

"אתם מבינים?" קרקר אז שולץ בטירוף, "בקרוב הלוחות ינועו תנועה אחת יותר מדי ואז בבת אחת פוף! אהה?"

אם לומר את האמת זה לא היה כזה משכנע אבל ההורים לחצו עליהם ש-"מה יצא מכם שמה מחוץ לאוניברסיטה? הרי הסטטיסטיקה אומרת שאנשים עשירים לא תהיו, אז לפחות תהיו גיאולוגים עם תואר, שיהיה לאמא הזקנה שלכם במה להתגאות..."

וכך פחות או יותר נתקעו כל הסטודנטים בחדר הזה מתחת לאדמה עם כל המכשירים הרועשים האלה שעושים חור במוח, ואם זה לא מספיק, בתור בונוס, היה עליהם להכיל את הבדיחות התפלות של שולדיג שבשלב מסויים "הקפיצו לכולם את הסיסמוגרף", כמו שנהוג לומר בעגה המקצועית.

בהתחלה הם שאלו את שולץ מה צריך לעשות ואז הוא פצח שוב באחד מהנאומים חוצבי הלהבות שלו על כך ש"מה הפירוש? הרי אנחנו עושים כאן את הדבר הכי חשוב ביקום הזה..." אבל לאחר כמה דקות הוא התקרר מעט ופשוט הורה להם בזעף לאייש את העמדות ולהמתין לתזוזות של הבטן של כדור הארץ.

"כמה זמן נעשה את זה?" שאל אחד הסטודנטים.

"כמה זמן שיידרש", השיב שולץ ברוגז, "אני כבר עושה את זה שבעים שנה... יש את התאוריה הזו אתם יודעים נו, שפעם במאה שנה תהיה איזו רעידת אדמה רצינית, כאוס גמור! את האמת שלא חשבתי שזה קורה דוקא בסוף מאה השנה אבל זו אירוניה שאנחנו כאנשי מדע צריכים לקבל באהבה, בכל אופן זה צריך לקרות ממש בכל יום, אז תתכוננו, כלומר ל... נו, לכאוס הזה".

זה לא קרה.

הם פשוט המשיכו לשבת שם ולהסתכל במכשירים עד שצמחו להם קרניים, הם הספיקו לקרוא ספרים, לשחק במשחקי חברה לאכול לשתות לישון להתעניין בפוליטיקה, מה לא? אבל הרעידה המיוחלת לא הופיעה, שולץ עצמו הזדקן לחלוטין והתחיל לדבר שטויות הוא המציא כל מיני תאוריות קונספירציה שונות ומשונות על הקשר בין כלכלת העולם לרעידות האדמה, אל תשאלו, שולדיג טען בתוקף שהוא מתחיל להריח כמו אדמה.

אבל צחוק בצד, לפני שבוע שולדיג היה הראשון שהבחין בהתרחשות.

אחד המכשירים צפצף, שולדיג בדיוק היה שרוע על כסאו וניסה לחשב כמה יחסוך אם יפסיק לאכול בריא וכששמע את הצפצוף הוא היה בטוח שאחד המכשירים פשוט התקלקל.

"אהה... יש כאן איזה צפצוף", הוא אמר בשיעמום, "זה מה... הסיסמוגרף ההוא בפינה, הצהוב".

"נו אז תיתן לו מכה", הציע יורם שהתנמנם בקצה השני של החדר, "זה מפריע לי לישון".

"אהה... יורם, תסתכל על זה", התנער פתאום שולדיג, "זה אמיתי זה... זה, תסתכל!"

המכשירים ניעורו לחיים והחלו לזרוק כל מיני נתונים מסובכים על השכבות העמוקות של כדור הארץ.     

"וואו אני לא מאמין", קפץ יורם ממקומו, "זה באמת קורה!"

"רגע... מה אנחנו אמורים לעשות?" שאל איציק אחד בבהלה כבר עשר שנים אנחנו יושבים פה שכחתי את הנהלים..."

"תקראו לשולץ!"

שולץ הובל אחר כבוד אל החדר בכסא גלגלים, רוטן כולו.

"זה קרה פרופסור!" קראו הסטודנטים בהתרגשות, "זה סוף סוף קרה, המכשירים משתוללים יש רעידת אדמה בדיוק כמו שהבטחת... יש הצדקה לקיומנו! כל הכבוד בחורים!"

"כן, באמת כל הכבוד לכם!", אמר שולץ ואז התרצן ושאל, "תגידו בשביל זה הערתם אותי?"

"כן! כלומר... מה? אהה..." גמגם יורם, "זה... כלומר זה מרגש זה, לא?"

"שטויות", רטן שולץ, "כמה זה יוצא הרעידה הזו, ארבע נקודה שבע? הצחקתם את ריכטר..."

"אבל זה לא קרה כבר הרבה זמן", התעקשו הסטודנטים המאוכזבים, "זה יכול ליצור אולי איזה מיני כאוס לא? כאוסון כזה..."

"כאוס שמאוס", אמר הפרופסור, "התקשורת תרקוד על זה כמה ימים ואז הכל יחזור לקדמותו, ראיתי את זה כבר קודם, ועכשיו ברשותכם, אני חוזר לישון ולפני חמש נקודה תשע אל תעירו אותי בסדר?"

"אבל אדוני" אחד הסטודנטים כמעט בכה, "התאוריה! הרי עברו כבר מאה שנים, אתה הבטחת!"

"אני לא הבטחתי כלום!" צווח שולץ, "וחוץ מזה יש אכזבות בחיים, גם אני חשבתי שיש לי מידע פנימי- הכי פנימי- השקעתי בחברה לתמ"א שלושים ושמונה ובסופו של דבר אכלתי קש בגלל השכנים. אז מה, יעזור לי עכשיו להתרגז? תחזרו למכשירים שלכם עכשיו! ואם זה לא מוצא חן בעיניכם אתם יכולים לעשות הסבת מקצוע ולהיות מקסימום חזאי מזג אוויר, להם יש להם לפחות כמה ימי תהילה בכל שנה..."

"טוב לא צריך לצעוק..." לחש יורם בקול רפה וחזר למושבו בפנים סמוקות, "אנחנו שומעים היטב והחדר לא גדול, יש לנו גם רגשות אתה יודע".

"לא יודע, הסיסמוגרף שלי קולט רק רעידות", מלמל שולץ ופנה לדרכו, "לך חפש לך פסיכולוג, גם ככה קשה בעבודה הזו".

 

 

   


0 תגובות
דבר אליו.
06/07/2018 17:44
משה ולדר
סאטירה, פסיכולוגיה, גידול ילדים, נוגה


קיץ תתפ"ז

דפיקות נשמעו מתוך המכשיר הקטן שנח על השולחן, האמא הרימה אותו וזיהתה מייד את הסימן שהופיע על גבי המסכון- דלת מרצדת עם קווים קעורים (כלומר-קריקטורה של דפיקה מ.ו.) .

"הוא כאן!!!", היא כתבה מייד לבעלה והוסיפה סמיילי דומע, "מה יהיה? אני דואגת",

"תהיי חזקה!", כתב לה האבא חזרה באבירות, "יהיה בסדר!", את שניהם זה לא באמת שכנע אבל הם קמו מן הספה והתקרבו אל הדלת הדוממת, הדפיקות מן המכשיר המשיכו להישמע בחלל החדר והצליל היה מעיק למדי.

"טוב, תפתח אתה", היא כתבה לו לא מורידה את עיניה לרגע מן המסכון הקטן, לאחר שנייה הופיעו אצל האבא עוד שלושה סמיילים לחוצים נורא.  

האבא פתח את הדלת ובפתח עמד איש נמוך עם משקפי זהב ותיק ג'יימס בונד.

"שלום לכם", הוא כתב לאחר שהוריד את התיק, "אני דוקטור גבי הרטמן, פסיכולוג התנהגותי, נעים מאד", הוא הוסיף כמה סמיילים מחייכים שהשרו קצת רוגע על הזוג המתוח.

"נעים מאד גם לנו", כתב האבא רשמית ואחר כך הוסיף פרחים בהיסוס (פרחים+סמיילי מהוסס).

"מה יש לנו כאן?", כתב הדוקטור.

"זה מוטי שלנו...", התפרצה האמא לשיחה בדממה , "הוא היה ילד כל כך מתוק... כל היום שיתף תמונות שלו עוזר לי במטבח, או עושה שיעורי בית. הוא ילד חכם ומוכשר, אבל לאחרונה משהו עובר עליו, הוא פשוט לא מוכן להשתמש במסכון שלו, בהתחלה חשבנו שזה משהו שיעבור עם הזמן, אבל זה רק הלך והחמיר, אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות! אי אפשר להתכתב איתו בכלל, הוא לפעמים אפילו מכבה את המסכון שלו בכוונה, אני כבר שבועיים לא ישנה בלילות..."

"רגע רגע רגע", כתב הדוקטור, "מה הפירוש לא משתמש במסכון, הוא בכלל לא מתקשר?",

"טוב, את האמת... שהוא כן מתקשר", כתב האבא והוסיף שוב סמיילי מהסס, "אבל... אהם... לא דרך המסכון",

"מה הפירוש?", שאל הדוקטור והוסיף סמיילי נבוך (הכי קרוב לסמיילי שמבטא חוסר הבנה), "אז איך כן?"

"טוב את האמת שזה באמת קצת מביך...", כתב האבא עם סמיילי מסמיק, "טוב אני אתן לך לראות בעצמך, הוא בחדר שלו, בהמשך המסדרון מימין".

הדוקטור כתב לייק בודד, והחל לפסוע לכיוון החדר של מוטי.

ציוץ של תוכי הפר את הדממה ששררה בבית.

"אהה, יש לו תוכי", ציין הדוקטור וניסה לשווא לחשוב איך מבטאים נימה של המהום דרך סמיילי,

"כככן, הוא מאד אוהב ציפורים", כתבה האמא, "כלומר מהסוג החי, לא דרך המסכון, הוא לא משתמש במסכון כמעט בכלל".

הם נכנסו אל החדר, מוטי ישב על המיטה ושיחק עם התוכי הגדול והצבעוני שלו שבאותו רגע הידס על כתפו, הוא לא שם לב שהם נכנסו,

"אהם", כתב האבא, והמסכון של מוטי זמזם מהקצה השני של החדר, מוטי לא שם לב גם אליו, הוא היה שקוע במשחק עם התוכי.

"אתה רואה?", כתב האבא לדוקטור, "הוא בכלל לא מחובר, מנותק לגמרי מהמערכת, אין תקשורת",

"אז איך הוא מתקשר איתכם?", שאל הדוקטור.

באותו רגע סובב מוטי את ראשו והבחין בחבורה שפלשה אל החדר שלו.

"היי אבא היי אמא, היי... אורח לא מוכר", אמר מוטי והשתמש בפה.

הדוקטור שלח שבע סמיילים נדהמים, הוא לא הצליח לכתוב מילה.

לאחר כמה שניות הוא התאושש, "אל תגידו לי שהוא משתמש בפהההההה!", הוא כתב והוסיף אחרי זה עוד כמה סמיילים נדהמים.

"כן", כתב האבא והוסיף סמיילי חיוור, "זה גם מה שאנחנו הגבנו בהתחלה, זה ממש מוזר אה?"

הדוקטור לא הגיב, והאמא שלחה אל האבא כמה סמיילים בוכים ומבוהלים לסירוגין,

"היייי", אמר מוטי, "אני כאן, אתם רוצים לומר לי משהו?"

האבא ניגש בשתיקה אל קצה החדר והרים את המסכון של מוטי, הוא הגיש אותו למוטי וכתב לו, "קח את המסכון מוטי, בבקשה תכבד את אבא שלך",

מוטי לקח את המסכון באי רצון בולט, "מה העניין להשתמש בזה?" הוא שאל ברוגז, "הרי כולנו כאן בחדר..."

"שלום לך מוטי!", כתב הדוקטור, "קוראים לי גבי ואני..."

"פסיכולוג שההורים שלי הזמינו כדי לשכנע אותי להשתמש במסכון", השלים מוטי את הדברים, "אל תטרח לכתוב, יותר קל לומר בפה".

"אל תתחצף מוטי!", כתבה האמא והוסיפה סמיילי של נו נו נו, "גם ככה אתה ככה (ציור של שתי אצבעות עם רווח צר ביניהן) מלקבל עונש".

"אהה, לא בכפייה", כתב לה הדוקטור במהירות, "את מעוררת אצלו אנטיגוניזם, אנחנו רוצים לגלות קודם כל מה היא הסיבה שהוא לא מוכן להשתמש במסכון שלו, רק לאחר מכן נוכל לגשת אל הטיפול עצמו".

האמא כתבה לו לייק בודד והפסיקה לכתוב אל מוטי, בשלב זה ההורים יצאו מהחדר.

"מוטי החביב", כתב הדוקטור למוטי לאחר שיצאו, "אתה נראה לי ילד חכם, ההורים שלך סיפרו לי שאתה מקבל ציונים טובים במבחנים ושכל המורים משבחים אותך, אמא שלך גם ציינה שאתה עוזר לה בבית הרבה, מה קרה לך לאחרונה? האם משהו מעיק עליך?"

"שום דבר לא מעיק עלי", אמר מוטי בקול רם כשהוא מביט בעצלתיים בהודעות של הפרופסור שהופיעו על המסכון, "אני בסדר גמור, למה אתה שואל?"

"אהה, (סמיילי מהוסס)", כתב הפרופסור למה אה אתה משתמש ב...אה... פה (סמיילי צוחק) שלך כדי לתקשר איתי? אתה יכול פשוט לכתוב לי, כמו שכולם עושים, ככה גם לא תצטרך להסתכל עלי כל הזמן כדי להבין את מה אני מנסה לומר לפי הטון או הפרצוף".

"כי נמאס לי כבר מהמסכון שלי", אמר מוטי.

"האם אתה רוצה גירסה חדשה יותר של מסכון?", כתב הדוקטור.

"לא לא לא", אמר מוטי, אני לא רוצה בכלל מסכון אני רוצה להסתכל על דברים אמיתיים ולא לראות הכל דרך מסכונים".

"ומדוע עדיף לך להסתכל על דברים לא דרך המסכון? (סמיילי מתפלא)", כתב הדוקטור, "אתה יודע שכל דבר שתראה דרך העיניים שלך בלבד, יכול להיות בתוך המסכון ברזולוציות יותר גבוהות ובצבעים יותר חזקים, אתה יכול גם..."

"לשלוט על הרזולוציות בעצמי, אני יודע", קטע אותו מוטי, "לימדו אותי לשלוט על המסכון כשהייתי בן חמש, תודה אבל לא תודה, נמאס לי מהמסכון הזה וזהו, אני אוהב לחיות בעולם הזה בלי מחיצות להרגיש אותו באמת כמו שאלוקים נתן לי אותו, להשתמש בכל החושים שלי, כן גם חוש הדיבור, הוא לא נועד רק בשביל שירה כמו שכולם חושבים היום".

"אתה יודע...", כתב הדוקטור, "הרבה מחקרים ביולוגיים טוענים שחוש הדיבור הוא בעצם שאריות של ההתפתחות האבולוציונית ושככל הנראה תיכף הוא יתנוון וישאר רק בשביל שירה..."

"אלו שטויות!", אמר מוטי בהתרסה, "מה אכפת לכם שמישהו מדבר דרך הפה? זה הכי טבעי בעולם, ובניגוד אליך אני חושב שדרך הפה אתה הרבה יותר מובן והרבה יותר מתומצת, ואתה גם לא צריך לכתוב כל הזמן".

הדוקטור כתב שלושה סמיילים משועממים ומגלגלי עיניים.

"אה, ואתה יכול להביט בעיניים של האנשים שאתה מדבר איתם", אמר מוטי והישיר אליו את מבטו,

הדוקטור יצא לאחר כמה דקות מן החדר כשהוא מקיש על המסכון שלו בהרהור.

"נו דוקטור", כתבה האמא בדחיפות, "כמה זה חמור?"

"תראו", כתב הדוקטור בעודו מתקדם לכיוון הדלת, "אני מאד מקווה שזו הבעיה הרגילה של כאבי עיניים שנגרמים כתוצאה מהמסכון המרצד, מה שבדרך כלל מצריך משקפי מסך קלאסיים שפותרים את הבעיה ברגע".

"ואם זה לא זה?", כתב האבא בסמיילי לא ברור שככל הנראה החליף פרצוף חרד.

"אם זה לא זה...", כתב הדוקטור ונעצר בסמיילי מהסס.

"אם זה לא זה, כנראה תצטרכו לשלוח אותו שוב לגן-מסך, אולי הוא אפילו יקבל כדורים לדיכוי הדיבור".

ההורים לא הגיבו.

"אתם מבינים", כתב הפרופסור, "אנחנו כבר לא בתקופה של לפני חמישים שנה שאז עוד חשבו שאפשר לשלב את התקשורת הרגילה עם התקשורת הטכנולוגית כמו שחלק מהאנשים רצו, היום זה או מסכון או לא להיות חלק מהחברה, בכלל אני חושב שאתם צריכים להיות קצת יותר קשוחים עם הילד שלכם, הוא לא יתחיל לשנות פה סדרי בראשית אה? זה ממש מגוחך".

 

0 תגובות
סעודת הרפאים
06/07/2018 17:22
משה ולדר
סאטירה, משפחה, עולם הישיבות, גידול ילדים

קורה לכל אחד שלומד בישיבה זמן רב שמתחתנים לו חברים מתחת לאף.

כעבור זמן מה אף מגיעות הזמנות התנחומים ל"חבר הרווק האומלל שעדיין נמצא בישיבה", לאמור טלפונית: "אולי תבואו אלינו לסעודת שבת אתה ואייכנטל?"

אז לא חשדנו במאום, לא אני ולא אייכנטל קשישא, למה שנחשוד? סתם הזמנה תמימה לליל-שבת איזה בחור ישיבה היה מוותר על זה?

***

ידידנו שימי פתח לנו את הדלת במבט מרוגש למדי "אווווווו!" הוא קרא בהתלהבות, "גוט שאבעס גוט שאבעס!"

לאחר שעברתי את המפתן הגיע הסימן הראשון להתרחשויות הבאות כשאל מול עיני הבזיק כתם ג'ינג'י בצורת ילד והחל לרקד סביבנו בנוסח קדאצ'קה משודרג.

אייכנטל קשישא, היה בקי ממני ברזי הנימוס, על כן איפשרתי לו להניף את העולל בידיו בתנועה דודית מיומנת עד שזה פצח בבכי היסטרי וביקש לשוב אל חיק הוריו. כתמי סומק החלו להתפשט על פניו של אייכנטל והוא השיב במהרה את הילד המצווח.

"אוו זה הגדול שלכם?" שאלנו את שימי כדי להפיג את המתח.

שימי הניף את הקטנה מכתיפו לאות הן ואז גם היא החלה לצרוח והצרמוניה חגגה בשני קולות נוראיים של פלצט, אחד כזה שלא עלה על דעתו של אף מוצארט מעולם.

לאחר אירוע הכניסה המביך התיישבנו אצל השולחן הערוך להפליא וזימרנו לנו "שלום עליכם", בשלב זה הג'ינג'י הספיק לדרוך עליי שלוש פעמים בצורה די כואבת, אבל נמלאתי איפוק וחייכתי לעברו במשוב.

שימי עשה קידוש והסעודה יצאה לדרך.

נטלנו את ידינו וכבר הכנתי לי שלושה נושאי-שיחה שבודאי יעניינו את חברי הנשוי למשעי, אלא שאז אירעה התפנית.

ברגע שבצע שימי את הפת נשמעה צווחה מחדר הילדים. שימי ורעייתו קמו במהירות והביטו זה בזה בבהלה, לאחר מכן הם התנצלו והתפנו לטפל בילדיהם המשתובבים.

אני ואייכנטל נותרנו לבדינו עם הסלטים ואכלנו בלית ברירה כשמזווית העין מתרוצצים הזוג המאושר אחר הילדים ומשוגותיהם.

ניסיתי לעניין את אייכנטל בווארט טוב ששמעתי לאחרונה אך השיחה גוועה במהרה ופשוט טמנו את ראשינו בחומוס ובחצילים.

כעבור עשר דקות (במהלכן בהינו אייכנטל ואני ברכיבי המשקאות המוגזים תוך כדי המהומים בלתי מובנים), חזר שימי אל השולחן מיוזע לחלוטין.

"אני מצטער רבותיי", הוא התנשף, "הילדים אתם יודעים..."

"הכל בסדר תרגיש בנוח!" אמרתי כששימי החל לנקר בחלה, "אגב שמעת ששלומסון התארס?"

אך עוד בטרם הספיק שימי להשיב נשמעה רעייתו זועקת מאי שם "שימייייי!"

"אני מתנצל כנראה הילדה..." הוא מלמל בטרם שיגר עצמו לכיוון מקור הזעקות.

אשתו הופיעה כעבור זמן מה והניחה את המגש עם המנה הראשונה והמושקעת ואחר נמלטה להכין בקבוק לקטנה.

אכלנו בדממה גם את הדגים המצויינים מהנהנים זה לזה במרץ, האווירה היתה מצויינת ממש.

"אז מה אתה אומר שלומסון התארס?" קרס שימי לידי כעבור עשר דקות, חולצתו הוכתמה במה שנראה כמו נתזי קטשופ, ככל הנראה מחווה נדיבה של הג'ינג'י הקטן.

"כן, התארס כמו גדול", הסביר אייכנטל שסוף סוף קיבל את הבמה, "ומה העניין..."

העניין המדובר כמובן נאלץ לחכות עקב ויכוח שנתגלע בין שני הזאטוטים, (ככל הנראה משהו שקשור לפליימוביל) והפך למריבה של ממש, מרחץ קטשופ, "שימייייי!"

"אז מה ככה?" שאלתי את אייכנטל, "איך החברותות בסדר?"

עקרת הבית הגישה את המרק ושוב נעלמה כדי למנוע מהג'ינג'י לקרוע את הוילון.

"אתה יודע, אותו דבר", הגיב אייכנטל, מבטו מרוכז באימה בתינוקת העומדת ליפול מן הכסא בקול רעש גדול, שעה ששימי מנסה לברר איפה הניח את המגבונים, "איך אצלך?".

"המרק נהדר!" ניסיתי להשחיל מילה לעבר הגברת שהתרוצצה להרים את שאריות האוכל של הילד.

"הו תודה!" אמרה בהתנשפות, "רוצים עוד צלחת?" מצוקה נשקפה מעיניה לפיכך סירבנו בתוקף והמשכנו לדבר על החברותות בנינוחות מזוייפת.

"קשה העניין הזה עם הילדים אה?" לחש לי אייכנטל, "לא נותנים לנשום".

"ככה זה נראה", הבטתי גם אני בעיניים קרועות על שימי ששב אל השולחן, צווארונו סתור ובגדיו מקומטים למשעי.

"אני ממש מצטער", שב ואמר.

"הילדים..." השלמנו אותו אנחנו, "זה בסדר אנחנו מבינים".

"אז לגבי שלומסון... תשמע זה לא ייאמן..." התנער שימי במבט לא ממוקד ואז פרח לו שוב (שימיייי!) עד למנת הקינוח בשל וירוס אימתני של הקאות שפקד את הג'ינג'י לאחר שבבירור לעס צבעי פנדה מקולקלים.

הסיפור המרתק עם שלומסון- שאם נהיה כנים בישיבה עצמה מן הסתם אף היה זוכה להרבה פחות עניין- למעשה תפס את רוב רובה של הסעודה, אם כי אפשר היה לסכם את כולו בשלושה משפטים מקוטעים. חייב לומר שפיתחתי מאד את יכולות הסיפור-המקוטע שלי בעקבות הסעודה הזו.

הזוג המארח הצליח במאמץ עליון להרדים סוף סוף את הילדים לפני ברכת המזון ואייכנטל עמד לפתוח בסיפור אחר, אבל אז הקטנה החלה לבכות והשניים קפצו כנשוכי נחש וחזרו לשגרת יומם.

"היה נחמד מאד!" אמרנו בסוף הסעודה אל האוויר הריק.

"תבואו שוב!" הוסיף אייכנטל בלבביות, "אבל הפעם בלי הילדים..."


0 תגובות
פירמידה
29/06/2018 07:44
משה ולדר
סאטירה, חברתי, חיי קהילה.

כל אדם שחי על הגלובוס הזה ויש לו אבא מעל לגיל ארבעים וחמש יודע להתרחק מפירמידות.

אין הכוונה כמובן לזו מתוך שבעת פלאי תבל המונחת במצרים העתיקה כאבן שאין לה הופכין ומחפה על התעסקות אובסיסיבית ותמוהה במבנים שאין בהם כל שימוש. כוונתינו אל השיטה הכלכלית המהתלת בכל עובר-ושב כל אימת שהוא חדל אמצעים וחולם על הררים של מספרים בחשבון הבנק שלו.

***

במה דברים אמורים?

ניקח אדם ממוצע המכונה זייצ'יק.

זייצ'יק דנן כורע תחת נטל הפרנסה וחובותיו סדורות לו תלתלים, שבע פיות להאכיל בלי עין הרע ועוד לא דיברנו על לחתן אותם.

זייצ'יק גם מחזיק רכב, למה? ככה. גם ככה אין כסף אז שלפחות יהיה קצת נוח.

הוא מנסה לעשות שידוכים, זייצ'יק, גם בתחום התיווך שלח ידו, אך לא שפר עליו מזלו וחשבון הבנק עדיין ממוקם דרומית לקו האדום בואכה פקידה קישחת עם משקפיים מפחידות ואיומי עיקול חוזרים ונשנים.

מהרהר בכך רבות זייצ'יקנו מחשב ומוצא כי אין מוצא להתנהלותו הכלכלית כי אם במושג הערטילאי "כסף קל", דבר שעולה לא פעם במוחותיהם של אנשים בעלי איי קיו נמוך. וכך בעודו מהרהר בכך הוא מוצא לו יום אחד את גליס המאכער בתור לבנק ומחליף איתו מילה שניים.

מפה לשם גליס מספר לו על איזו השקעה ש"אין לי זמן, אני לא יכול להסביר לך על זה עכשיו זה מעט מורכב".

זייצ'יק שרואה בכל הסיטואציה הזו סימן משמיים, מגרד בראשו ומזכיר לגליס שהוא בתור לבנק ויש לו עוד חצי שעה "אז בוא נשמע על הרעיון שלך".

"זה לא רעיון שלי", ממהר גליס לגחך, "אם זה היה שלי, נראה לך שהייתי פה עכשיו?"

הסינפסות מעוכבות השידוך במוחו של זייצ'יק נדלקות לאט לאט ומרחרחות בחשדנות סקרנית, "נו, תסביר רק בשתי מילים במה מדובר...".

"העניין הוא כזה", מסכים גליס בלית ברירה, "זו עבודה של מקסימום עשר דקות ביום ואתה יכול לעשות מזה הרבה כסף".

"מה עושים?"

"זהו, אתה משקיע עשרת אלפים שקל כדי להיכנס לסיפור ואז אתה פשוט מגייס עוד אנשים שישקיעו ומכל מה שהם מרוויחים את מרוויח אחוזים, פשוט יושב בבית על הספה והכסף נכנס לחשבון..."

"רגע במה הם משקיעים?" מברר זייצ'יק.

"אהה... דגים אלקטרוניים", מנדב גליס, "אבל זה לא מה שחשוב, העיקר הוא שזו השקעה של כלום כסף ואנשים עושים מזה הון!"

"רגע אחד!" עיניו של זייצ'יק נמלאות לפתע ברק, "הרי זו פירמידה! אבא שלי תמיד אומר לי להתרחק מפירמידות".

"זו לא פירמידה!" גליס מתרתח, "זה סטארט-אפ!"

"אבל זה עובד באותו עיקרון ו..."

"זייצ'יק, תפסיק להטריד אותי יש לי הרבה מה לעשות כאן בתור..." מפנה ממנו גליס את מבטו בהפגנתיות, "רק שתדע שיש הבדל תהומי בין השניים".

"אז אתה בטוח שזו לא פירמידה?" לוחש זייצ'יק לאחר תקופת מה.

"אמרתי לך כבר שזה סטארט-אפ ולא פירמידה", מזדעף גליס, "לא קרב זה אל זה, רואים שאתה לא בתחום..."

"אז מה אתה אומר..." מתנודד זייצ'יק בהתרגשות, "איפה נרשמים?"

"עזוב זייצ'יק אני אין לי זמן", אומר גליס מסוף התור, "אני כבר כמעט סיימתי עם זה אני מתקדם הלאה לאיזו השקעה חדשה של שואבי אבק לשמיכות, מיציתי את הדגים..."

"גליס!" זייצ'יק נלחץ פתאום כשהררי הכסף התלויים בסערה הולכים ונמוגים ממנו והלאה, "אל תהיה כזה, אתה זוכר שעזרתי לך אז להוציא את המרפסת ההיא, בלעדי שלומפמן כבר היה זורק אותך מזמן".

לשמע איזכור שמו של שלומפמן, גליס מתרכך וקובע פגישה עם זייצ'יק לעוד שלושה ימים באם התור ייגמר עד אז.

***

הסוד למעשה טמון באותם שלושה ימים הרי גורל.
בתקופה זו זייצ'יק מתחיל לעשן מרוב לחץ, הוא מבין שהעצם הזו שגליס "המליונר הזה" זורק לו פה, יכולה לשנות לו את החיים, הנה כמה מחשבות טורדות שמסתחררות במוחו:  "בכלל דגים אלקטרוניים זה משהו שחייבים היום בכל בית..." "עשרת אלפים שקל זה כלום כסף ביחס לתשואה", "לא צריך להיות כלכלן גדול בשביל זה".

בשלב מסויים, זייצ'יק יציע לשלל מקורביו, גיסיו וזרש אשתו את הרעיון וידבר עליו בסילודין כשהוא מבטיח "לסדר להם גם" כשהוא יצליח להיכנס.

בתום תקופת ההמתנה גליס כמובן מתכחש לקיומה של הפגישה למשך זמן-מה ובכך גורם לזייצ'יק להתמכר גם לאלכוהול מהסוג הזול.

זייצ'יק מחכה לגליס הנ"ל בסמטה חשוכה שם מבהיל אותו עד מוות עם שפמו שצמח פרא לאמור "איפה השמארט-אפ הזה שלך?"

לאחר לחץ פיזי מתון ופרצופים מפה ועד להודעה החדשה על כך ש"הוא לא מתעסק בזה יותר כי אין לו זמן" גליס נכנע ומסכים לקחת מזייצ'יק את עשרת האלפים שהכין איתו מבעוד מועד, אותן רק אמש לווה מהגמ"ח של קרישר הצדיק שלא שאל הרבה שאלות.

מני אותו יום זייצ'יק מאיר פנים לכל אדם ומהלך מעדנות. בסביבתו מתלחשים כי זקיפת הקומה נתהוותה בגין "סטארט-אפ חדש ומהפכני שאותו הוא מקים יחד עם עוד כמה שותפים".

"בקרוב יתחיל להסתובב פה עם רכבי פאר", נמים בקנאה כאובי העין המרוששים.

ואכן כעבור יומיים מופיע זייצ'יק עם מרצדס שכורה ומשקפי שמש ואפילו לא טורח לאסוף את הדו"ח מהשמשה (פרט זה האחרון הינו המחשיד מכולם שהרי זייצ'יק ידוע כאספן גדול בחמת זעם של דוחו"ת מן השמשה).

הולכי הרכיל מסבירים, שלאחרונה זייצ'יק נפגש עם שלוכוביץ', פושט-הרגל הידוע שכנראה הקים בעצמו את השמארט-אפ הנ"ל וכעת רק "מחפש משקיעים".

***

לאחר תקופה מסחררת שבה מרוויח זייצ'יק סכום דמיוני של עשרת אלפים שקלים בתוך שבועיים בלבד מהיום שבו שילם לגליס עשרת אלפים שקלים, לאחר שהוא מזמר על כך באוזני כמה מחבריו, מתארגנת נהירה של ממש לעבר משרדי השמארט-אפ של "הזהו עם האלקטרוניים" ומתחילה חגיגה של ממש.

זייצ'יק עצמו (62 איי-קיו בקירוב) עומד בכניסה חמוש במשקפי השמש שלו ופוסל במומו את שאינם מקושרים עימו די הצורך בטענה האלמותית כי "אין לו זמן".

הבהלה לזהב ניכרת ואנשים כבר חוככים בזקנם כדי לגרד אי אילו מעות אשר יוכפלו וישולשו מעסק הסטארט-אפ הכדאי להכאיב.

***

סופו של התהליך ידוע מראש, שלוכוביץ' עושה זאת שוב ומותיר את הציבור המשולהב, כשהם מחוררי כיסים נטולי טחול ודאובי מעיים, מיותר להזכיר כי הנופלים שייכים לאחוזון דל אמצעים מלכתחילה.

רק זייצ'יק יצא מזה בעור שיניו, בנס לא הפסיד הרבה, מספרים שנצפה לאחרונה בתור בבנק.

***

יש שיאמרו שזו אסטרטגיה של אנשים חרדי-השקעות ונטולי אומץ כלכלי, אך מה אומר לכם רבותיי, אני עצמי מעדיף להיות בצד הזה של הסיפור. 

0 תגובות
הרשימה השחורה
29/06/2018 07:37
משה ולדר
סאטירה, עולם הישיבות
בס"ד 



זה היה עוד יום קיץ רגיל בישיבת "ידידים" המעטירה, כלומר כולם היו מעט לחוצים מהמבחנים לישיבות, אבל בסופו של דבר הם ידעו שהם ממוקמים למעלה בראש הטבלה ושראש-הישיבה בסופו של דבר יסדר את כולם כי ככה זה בכל שנה.

אבל אז הטנדר הממוגן עצר בחריקה במרכז השכונה וממנו קפצו עשרות רשמים מיומנים.

ההוראות היו ברורות וממוקדות, הם נפרדו לחוליות של שלושה שלושה ונבלעו בין הישיבות שבשכונה חמושים בעטים ודפים, הנשק המשוכלל הזה שהיה ידוע לשמצה בישיבות הקטנות.

"זה הרשמים!" קראו הבחורים בבהלה, "מהר תפעילו את האזעקה!"

מהרמקול של הפנימייה נשמע לפתע קולו של מרדכי בן דוד שזימר "חברון חברון מאז ולתמיד", זה היה האות המוסכם שבישר לכולם על "התקפת רשמים", הבחורים נפוצו לכל עבר וחיפשו מקום מסתור.

בחור אחד שענה לשם משה נעבעך נתקל במשהו ונפל על הרצפה, עוד בטרם הספיק להתרומם כבר גהרו מעליו שלושה רשמים מחוייכים שעלעלו בזקנם וברשימותיהם.

"מה השם שלך?" שאל אחד מהם בלחש.

הבחור נרעד ונאלם דומיה.

"זה בסדר בחור", הרעים האחר בקול מפחיד, "לא נעשה לך כלום..."
"אהה... בה... קוראים לי משה נעבעך", גמגם הבחור, "אני בסך הכל מעוניין ללכת ל"ליכטינשטיין" אבל למעיישה כנראה אני אתקבל רק ל"גבעת התורה" בטבריה... אני מבטיח".

"אהה נעבעך..." מלמל השלישי, "הראש ישיבה הזכיר את השם שלך פעם... כעת תואיל בטובך לומר לי איפה נמצא הבחור יעקב קלעפר?"

"יעקב אהה..." עיניו של נעבעך התרוצצו בחוריהן, "אני לא יודע".

"נעבעך נעבעך", צקצק הרשם בלשונו, "אתה שקרן ממש גרוע, כעת אם אתה באמת רוצה להתקבל לליכטינשטיין..."

"קלעפר ברח ביחד עם פוקסמן נראה לי שהם מתחבאים במכולת", ירה נעבעך עוד לפני שסיים הרשם את המשפט, "בדרך כלל זה מה שהם עושים כשרשמים מגיעים, או שם או בפלאפל בפינת הרחוב, בחור פצצה קלעפר רודפים אחריו כל הישיבות, אבל המשגיח הבטיח לו "כנייסס" אז..."

"בסדר נעבעך, תודה לך", אמר הרשם הראשי ואותת לשני האחרים לבוא אחריו, "ותיזהר מהכינרת, היא יכולה להיות ממש מסוכנת..."

שלושת הרשמים דהרו לכיוון המכולת עם עטים שלופים עיניהם בולשות אחרי כל תנועה חשודה.

"בשעה ארבע!" קרא לפתע אחד והקפיץ את האחרים על חתול תועה.

"לא... התכוונתי שבשעה ארבע אנחנו צריכים להיות בישיבת "היינו כחולמים" אז בואו נסיים עם זה מהר אה?"

במכולת היו שלושה קונים והיא נראתה ריקה מאדם, הרשמים רחרחו את האוויר וצמצמו את עיניהם במפגיע.

תנועה חשודה! הרשם נע בזהירות והסיט ממקומו סטנד של חטיפים ואז הבחין להפתעתו בבחור ממושקף וחיוור שהסתתר מאחורי ארגז לחמניות.

"הרב פוקסמן!" הוא קרא והציץ בתמונה שבידו, "מה שלומך, אולי אפשר להחליף איתך כמה מילים?"

"אהה... אני מאד ממהר", גמגם הבחור, "יש לי חברותא".

"מי זה החברותא, קליפהולץ לא?" מיהר השני לומר כשהוא מתקרב באיטיות ומנסה לאמוד את המרחקים, "שמנמן כזה, עם נמשים, חיבה מיוחדת לשיעורי ר' שמואל, כן, הוא בדיוק נסע הרב פוקסמן, בטח יש לך איזה עשר דקות לא?"

באותו רגע זינק השפיץ ממקום מחבואו ובשני דילוגים ראויים לציון נמלט מהמקום, המרדף החל. 

"זיהינו את פוקסמן", דיווח הרשם המתנשף בפלאפון, "לא יאמן שבחור שלומד כל כך הרבה מצליח לרוץ ככה..."

"אמרתי לך שהוא משהו מיוחד..." אמר הרשם הכללי בפלאפון, "אל תתן לו להימלט הוא שווה עוד שלושה בינוניים שנכנסים על ראש שלו".

בינתיים הבחור פנה פנייה חדה ונכנס לבניין מגורים.

"פסח! לך אל הכניסה האחורית!" פקד ראש הצוות, "אני נכנס!"

השפיץ טס במעלה המדרגות והרשם אחריו, מכיס חליפתו התעופפו עשרות תמונות ומסמכים, על חלקם הופיעה החותמת האדומה "סגור בישיבה".

המדרגות עמדו להסתיים והרשם חייך לעצמו בהנאה כשהבחור הגיע מתנשף לדרך ללא מוצא.

"טוב מה אתם רוצים?" שאל השפיץ המיוזע לבסוף.

"קו... קודם כל... שו... שולם עליכם", אמר הרשם בחיוך מיוסר ועיסה את סרעפתו, "אתם הרב פוקסמן נכון?"

"כן זה אני", מלמל השפיץ, "במה מדובר?"

"קודם כל בוא נשב", הציע הרשם ושלף מאיפשהו שתי כסאות ובלחץ פיזי מתון הושיב את השפיץ על הכסא.

"שמענו עליכם רבות..." פצח הרשם משהסדיר את נשימתו, "על השטייגען הגדול הכישרון, המענטשלא'ךקייט..."

"הרב בוא נדלג על הקטע הרשמי", הציע השפיץ, "מה אתם רוצים?"

"תראה", נכנע הרשם, "בטח שמעת על הישיבה המצויינת שלנו 'בית הועד' של הראש ישיבה הרב פינסקר"

"כן זה ישיבה חדשה לא?"

"חדשה..." זלזל הרשם, "שנתיים זה לא חדש, אתה יודע כמה ישיבות נפתחו מאז?"

"טוב מה זה נוגע אליי?" שאל השפיץ.

"תראה הרב פוקסמן", הרשם החל לדבר אוטומט, "הישיבה שלנו מובילה קו מאד מיוחד שאין היום מספיק בישיבות, אתה מבין? מצד אחד יש שטייגען גדול וברען ומצד שני הציבור לא מזניח את חיי-החברה אתה מבין? יש אווירה ממש טובה ומצד שני זה לא שיש חס וחלילה איזה רפיון... אתה מבין? אין משטר זה לא "אור ישראל" אבל מצד שני זה לא "חברון" אתה מבין? אף אחד לא כופה אותך אבל אם לא תגיע כמה פעמים לתפילות אז הראש ישיבה יכול להעיר לך אבל מצד שני אתה מעצמך מעוניין להגיע לתפילה, אבל מצד שני..."

"כמה צדדים יש לישיבה שלכם?" התבלבל הבחור.

"זה קו מיוחד זה, אתה מבין? אבל מצד שני", היתה התשובה המעורפלת.

"טוב, אני לא יודע, הראש ישיבה הבטיח לי כנייסס", אמר הבחור וקם ממקומו.

"לאן אתה הולך הרב פוקסמן?" השתומם הרשם והושיב אותו בחזרה, "כנייסס זה לא מה שהיה פעם, וחוץ מזה לא שמעת את ההצעה שלי... אתה יודע שאם תגיע ל'בייס-ועד' זה יהיה מאד שווה לך, אני יכול לארגן שראש הישיבה ילמד איתך חברותא פעמיים ביום, אתה בוחר את חברי החדר שלך... תקבל תלושים שבועיים ל'רמי פיצה'... נקנה לך את אוצר-החכמה פרוייקט השו"ת וקול הלשון ביחד... היי ושכחתי לגמרי, תקבל מונית ספיישל בכל שבת חופשית, רק תבוא..."

"פחחח זה הכל?", זרק השפיץ, "אתה יודע שבליכטינשטיין הציעו לי להיות משיב בסדר ג' וטיסה לעיירת מרפא בשווייץ בכל סוף זמן?"

"מי דיבר איתך שמה פרלמוטר?" קצף הרשם, "תגיד לפרלמוטר הזה, שאני אתן לך למסור שיעור לבחורים משיעור ג' תקבל פראק וטיסה לכל יעד שתרצה באירופה בכל שבוע שלישי, תצטרף אל ראש הישיבה לתרומות..."

"ההורים שלי רוצים כנייסס..." אמר הבחור ביאוש, "הם אומרים שזה יותר מתאים לי".

"אז תגיד להורים שלך שאין אדם למד אלא איפה שליבו חפץ!" אמר הרשם במוסריות על בסיס כלכלי, "הם לא יכולים להחליט עליך, אתה תעשה מה שאתה מרגיש... כלומר תבוא לבייס-ועד".

"אני לא יודע..." מלמל השפיץ.

"רק תירשם", התחנן הרשם והגיש לו את העט, "אתה לא צריך לבוא, רק תירשם".


0 תגובות
וסקרתם
15/06/2018 17:28
משה ולדר
סאטירה, פוליטיקה, נוגה
בס"ד

אומרים שהוא היה בסך הכל אדם רגיל עד שפגש בסקר הראשון שלו.

מה זה רגיל, הכי רגיל שיש, מטר שבעים וחמש, שיער חום, כישרון ממוצע, אדיב עד שמעצבנים אותו ממש, ופרצוף שהיית שוכח כמעט מייד אחרי שראית אותו, כזה רגיל.

אבל אז התקשרו אליו מהמכון ההוא של הסקרים וברגע אחד הכל השתנה.

"שלום אדוני, האם תוכל לענות לנו על סקר קצר?" שאל הסוקר.

הוא התלבט אם לענות כי הוא בדיוק היה צריך לעשות משהו ממש חשוב, "זה כזה נצרך?" הוא שאל אותו בהיסוס.

"הכי חשוב", ענה הסוקר שלעס מסטיק פירות עם ניקוטין, "זה עוזר לפלח את האוכלוסייה ולתת כיוון לעתיד... או משהו כזה".

הוא לא השתכנע מאד אבל ראה שיש לו עוד חמש דקות פנויות והסכים להתמסר לגחמות הסוקר.

הסקר עסק בנושא חברתי כלשהו, משהו על היחס שהוא מקבל בעבודה והאם הוא עומד על הזכויות שלו ו/או מתכוון לעמוד עליהן בעתיד.

הוא ענה על השאלות ולאט לאט הרגיש שפניו מתחממות, הלב שלו התחיל לפעום בקצב מהיר ובלי לדעת למה הוא החל להאט את קצב השיחה וניגש להכין לעצמו כוס קפה.

מסטיק ניקוטין לא הבין מה קורה עם האזרח הממוצע הזה, שקודם מאד מיהר וכמעט שהפך למסרב-סקר ופתאום נחה עליו הרוח, הוא משך בכתיפו והחליט שבשביל עשרים ושבע שקל לשעה לא שווה להתעמק בזה, אם כי חלפה במוחו המחשבה שאולי בחלונות הגבוהים יום אחד יעשו גם מזה סקר.

הוא המשיך לאחוז את הפלאפון סמוך לאוזן גם הרבה אחרי שהסוקר אמר "תודה רבה לך שהסכמת להשתתף בסקר שלנו!" וניתק, הוא נותר עומד ככה עוד כמה דקות מנסה להבין ממה הוא כל כך התרגש.

מאותו יום הוא החל להשתתף בסקרים בכל מקום שרק מצא, בהתחלה באופן לא מודע, מאוחר יותר גם במודע ואז זה כבר הפך לאובססיה של ממש.

הוא גילה שיש איזה מקום שאפשר להתקשר והם ממש שמחים שאתה ניגש עליהם כדי להיסקר, חלק מהמכונים הללו גם שילמו לו על כך שהשתתף כך שאפשר לומר שהוא ממש יצא נסקר...

מה עוד שעם הזמן הבין שהוא נחשב מאד מייצג בשל היותו כל כך רגיל וממוצע, שזה בדיוק מה שמחפשים שמה בחלונות הגבוהים של הסקרים- דעה של מישהו ממוצע ללא יחודיות או שיוך מדי הדוק לקבוצות אוכלוסייה או קבוצות חשיבה מסוימות, כזה רגיל.

 

אחרי שהתקשר לשם בפעם העשרים באותו חודש הפקידה שאלה אותו אם הכל בסדר והוא ענה שמצויין מתמיד, וזה היה נכון כי הוא באמת לא זכר את עצמו להוט על משהו כמו שהיה להוט על העניין הזה של הסקרים, "יש עוד איזה משהו?" שאל אותה מנסה להסוות את התרגשותו.

"אהה...מאתמול לא התחדש הרבה", היא ענתה בקול מוזר, "אולי בשבוע הבא".

"אז תשימו אותי ברשימת המתנה בסדר?" הוא אמר בדחיפות, "לא השתתפתי בסקר כבר שלושה ימים".

"אין כזה דבר רשימת המתנה", הפקידה כעת היתה מעט קצרת רוח, "זה לא קופת חולים".

"תקשיבי את לא יכולה לדבר אליי ככה אני נסקר אצלכם הרבה ואני משרת את החברה כמו שאף אחד לא משרת אותה!" הוא אמר בטון מעט היסטרי והרגיש ששוב הלב שלו פועם מדי חזק, הפעם כנראה מתוך סוג של חרדה.

"טוב",נכנעה הפקידה, "יש לך עדיפות לנושא מסויים?"

"ממש לא", הוא מיהר להבהיר, "כל מה שיש לכם תתקשרו אליי".

***

הפסיכולוג אמר שזה כנראה יחלוף עם הזמן ושכדאי שינסה להתחיל לדבר עם אנשים כי הרצון המוזר הזה כל הזמן לשמוע שאלות על עצמו, כנראה נובע מאיזה סוג של בדידות או משהו כזה.

בזמן שהפסיכולוג דיבר על כל מיני דברים משעממים, הוא שכב על הספה בעיניים עצומות ורק חשב מה הוא יעשה אם באמת הדבר הזה יחלוף תיכף וכבר לא יהיו לו רצון להסקר. את האמת הוא לא רצה שזה יחלוף, הוא הלך לפסיכולוג רק בגלל ששיגעו אותו במשפחה שילך לטיפול, כאילו שכל הדברים המוזרים שהם עושים כמו להתעניין בפוליטיקה או לנגן באורגנית זה יותר נורמלי.

***

זה לא עבר לו.

לאחר זמן מה כשהבין שהסקרים הולכים ונגמרים, והפקידים נעשים יותר קשוחים וכעסניים הוא החליט לעשות משהו נועז- לחבל בתוצאות הסקרים.

מתוך עיון שטחי בנושא הוא הבין שהתוצאות הם בסופו של דבר מה שבערך נראה לך הגיוני בהסתכלות ראשונה, כל חריגה מזה, כנראה נובעת מטעות מתמטית של החלונות הגבוהים או מאנשים שמשקרים בקשר למה שהם חושבים או מרגישים.

בסקר הבא שבו השתתף, הוא שיקר במצח נחושה, וענה את ההיפך הגמור ממה שחשב, למעשה כל התשובות שלו היו ג' ללא קשר לתוכן השאלה, מה שיצר לא מעט סתירות בדבריו אבל לא היה אכפת לו,העיקר שמשהו שמה יזדעזע וככה יצטרכו לסקור הכל מחדש.

הוא עשה את זה במשך תקופה ופתאום באמת כל מיני דברים התחילו להשתנות בחוץ, אפילו דיברו על זה שהממשלה הולכת להתחלף, הוא הרגיש שהכל בעצם בגללו, כי הוא שינה במכוון את תוצאות הסקרים וגרם למהפכה של ממש כי הרי הוא המועמד הנסקר הכי ממוצע ויש סיכוי שסמכו רק על התשובות שלו... כל כך קל לשטות בכל המתימטיקאים הנפוחים האלה, חוזי העתידות שחושבים שהם יודעים הכל.

עם המחשבות האלה הוא הסתובב בשעה שהשמאל עלה לשלטון בחזרה והרס את המדינה באופן סוציאליסטי לחלוטין כשהרחיק את כל בעלי ההון, עד שהיתה על סף פשיטת רגל. אז גם היתה פסגת השלום המפורסמת ההיא שבמהלכה הפלסטינאים קיבלו עצמאות פלוס בונוס של חצי האי סיני,מה שקצת הפחיד אותו כי מי יודע מה יעשו המשוגעים האלה שמה עם הרובים שיגיעו אליהם תיכף מהאיראנים.

המכון ההוא של הסקרים לא ענה לו כבר שלושה שבועות היה רק מענה טלפוני כזה שאמר שהמקום עומד לפני סגירה ושיתקשרו מאוחר יותר.

עכשיו הוא התחרט על כל התרמית הזו שהוא עשה, הוא לא באמת רצה שזה יגיע לכאלה רמות, רק קצת לרמות הוא רצה (אהה) וכמובן שלא לפגוע בסקרים או בסוקרים שאליהם עכשיו כל כך התגעגע.

רוחות מלחמה מנשבות בחוץ ואין אפילו סקר אחד לרפואה, הוא הלך לישון בדירת החדר וחצי שלו וחלם על סקרים טובים יותר.

 

0 תגובות
ניגוד אינטרסים
08/06/2018 07:28
משה ולדר
סאטירה, אקטואליה, הקהילה הרפורמית

רחבת הכותל השוויונית להפליא של "עזרת ישראל" היתה ריקה מתמיד באותה שעת בוקר מאוחרת ורותחת.

אשת הכותל הידועה המכונה הרבה אמונתך, הביטה למרחוק בתקווה למצוא איזו עשירית למניין לפני שיעבור זמן תפילה. היא כבר החלה לגבש בליבה רפורמה בנושא זמני תפילה שבעיקרה הגמישה את זמני ההלכה עד כדי כך שנותרו בערך שלוש דקות שבהן לא ניתן היה להתפלל תפילת שחרית ועוד דקה וחצי שבה רצוי שלא להתפלל תפילת מנחה, את תפילת ערבית הן כבר ביטלו מזמן בשל חוסר עניין לציבור הרפורמי שוחר הפריים-טיים.

לנגד עיניהנראתה לפתע דמות עמומה מתקרבת על רקע הקרקע המהבילה והלוהטת.

"תבדקי אם מדובר באישה..." היא סיננה במהירות לשולייתה שאירגנה בפעם העשירית את הכסאות הריקים, "אם כן, נעגל משלוש לעשר, זה חוקי, למדתי את זה לא מזמן".

ככל שהתקרבה האישה ניכר היה שאין פניה לשלום, צווחות וגיחוכים עמומים נפלטו מפיה בקצב מסחרר.

"אהה גברתי..." הקדימה הרבה תרופה למכה, "הנחת כבר תפילין היום?"

"אני,תפילין?" צווחה האישה, "את יודעת מי אני? אני כלילה שרי, אני פרופסור לחינוך, את שומעת  פ ר ו פ ס ו ר !"

"את יודעת שתפילין זה לכולן, אפילו לאנשי אקדמיה, אנחנו לא מפלות אף אחד..."

"בושה וחרפה!" גידפה שרי בפנים סמוקות, "איך אתן מעיזות לקיים טקסים דתיים כאלה בפומבי!!! את לא מבינה שאת פוגעת בחופש הדת? חי חי חי"

"גברתי מדוע את צוחקת על הרבה?" נעלבה השולייה שהחלה שוב לארגן את הכסאות, "היא בסך הכל רוצה לזכות אותך במצווה ועל הדרך לעצבן את החרדים ולכונן שלטון רפורמי בארץ".

"מדוע אתן לא הולכות מכאן?" התעקשה שרי, "לכו הצידה, תיעלמו שלא אראה אתכן!"

"גברתי, נראה לי שלא הבנת נכון", הסבירה הרבה אמונתך שהיתה מפורסמת בשלוותה הזמנית,"אנחנו בסופו של דבר נלחמים למען אותה מטרה, זכויות הנשים לקיים טקסי דת על פי רצונן וללא מגבלות הלכתיות!"

"תגידי את שומעת מה שאת מדברת?" נחרה הפרופסור, "אני דוקטור לחינוך, ומה שאתן עושות כאן זה לכפות עלינו את הדת".

"אני לא כופה שום דבר, רק הצעתי לך להניח תפילין כמו שלא עשו אימותינו מעולם..."

"אהה זה משהו חדש?" התבלבלה שרי לרגע.

"בודאי!"חייכה הרבה בשפתיים חשוקות, "כפי שאת רואה, אנחנו כאן בעזרת ישראל עושות דברים חדשים בדיוק בשביל נשים כמוך, אפשר להניח תפילין, לקרוא בתורה, לגדף את החרדים, ממש כיף כאן... לאחרונה גם נטלנו חלק ביוזמה להתמודדות עם ההתבוללות, את מבינה? במקום להשקיע מאמץ במניעת ההתבוללות, כדאי פשוט לאשר את זה מבחינה הלכתית וזהו, למה להילחם נגד הרוח אם אפשר לעוף איתה רחוק?"

"רגע אז אתם דתיות או לא?" חקרה שרי.

"אנחנו מה שתרצי", דחקה בה הרבה אמונתך, "בואי תניחי תפילין, נעשה מניין זריז ואחר כך נסביר לך הכל".

"תגידי את משוגעת?" התרגזה שרי, "רק חסר לי שמישהו מהמכללה יראה אותי כאן מניחה תפילין כמו איזו דתית קנאית".

"אף אחד לא יראה אותך במילא אף אחד לא נכנס לכאן", נחפזה השולייה לומר וחטפה מבט ארסי מן הרבה.

"הנה עוד מישהי מגיעה!" קראה לפתע השולייה בשמחה, "יש לנו מניין ארבע!"

"מה זה השטויות האלה?" שאלה הפרופסור, "מניין זה עשר, כל אחד יודע את זה"

"אז אצלינו מספיק ארבע", חרקה הרבה בשיניה, "אני הסמכות ההלכתית כאן מובן?"

"סליחה???"פערה שרי את עיניה כצמד כעכים, "את בכלל נבחרת בהליך דמוקרטי?"

"לא..."הסמיקה הרבה, "גם ככה לא היו הרבה מועמדות".

"אז תראי איזה קטע, הנה עכשיו אנחנו פותחות את המירוץ לרבנות נשות הכותל חי חי חי",גיחכה הפרופסור בעודה מתעטפת בטלית.

"רגע... את לא ההיא מהסרטון של התפילין בשדה התעופה?" שאלה בפליאה האישה החדשה שנכנסה אל הרחבה, "וואיי אני חייבת לצלם את זה..."

"סליחה, את מוצאת כאן סתירה?" שאלה הפרופסור שהציצה מתוך הטלית, "אנחנו בסך הכל מאחדים כוחות אל מול האוייב המשותף של הדת והשוביניזם".

"אהה אנחנו לא נגד הדת", מיהרה הרבה לומר אל מול המצלמה.

"תיכף תהיו",הבטיחה הפרופסור שרי, "עכשיו כשאני אבחר לנשיאת רבניות הכותל הארגון יקום כנגד הדת".

"אבל מה ההגיון בזה?" שאלו הנשים בבלבול, "את מניחה תפילין!".

"פונקט פארקערט", הגיבה הפרופסור ביידית מדוברת, "התפילין זה נגד השובניזם,והמלחמה על הכותל היא נגד הדת, אתן לא מבינות את החילוק?"

"תקשיבי לי גברת מגונדרת", פנתה אליה הרבה בזעם, "אני רבה כבר חודש שלם ומעולם לא ראיתי התנהגות כזו ברוטאלית, הרגע לבשת טלית וכבר את רוצה לשנות פה את סדרי אלפיים ועשר?"

"אני מבינה שחם פה אבל את לא צריכה להתעצבן", דיברה כעת הפרופסור בנועם, "הנחת כבר תפילין היום?"

"את לא תגידי לי מה לעשות!" צווחה הרבה אמונתך וקפצה על הפרופסור שרי בזעקת קרב.

אילולי שתי הנשים האחרות שהפרידו בין הניצות, אזי היתה זו התפילה האחרונה בקריירה של שתיהן,לבסוף בתור פשרה ביצעו השתיים טקס משותף של גיור רפורמי לכלב משוטט והחליקו את התקרית.

 

 

  

0 תגובות
פרס תנחומים
01/06/2018 07:29
משה ולדר
סאטירה, אקטואליה, תרבות

הועדה התכנסה עם שחר (12:40 שעון צרפת) והיתה אמורה להחליט מי מבין המועמדים יזכה השנה בפרס קריצר בנושא ספרות.

פרס קריצר, מחזיק כבר קרוב לעשרים שנה ביוקרתו התרבותית והוא אחד הפרסים הבולטים ביותר אשר מוענקים מדי שנה בשנה לאנשים המתאימים ביותר ש- "תרמו רבות למען הצמיחה התרבותית והמוסרית בפלשתינה", כך לשון השופטים.

בהתחלה כולם רצו לבחור בעמוס ליכטיג הלו הוא מחברם של רבי המכר הנודעים "שפנים ושושנים" ו-"על גדר המערכת וצרות אחרות", אלא שהפעם התמקדו חברי הועדה בחוברת הקלאסית "אני- היק- עייף תמיד" פרי עטו של הסופר המהולל, את החיבור כתב רק אמש בשובו מן הממזגה שתוי למהדרין וטעון כולו בחומר תרבותי משובח שרק מחכה לפרוץ מבין אצבעותיו המעולפות כספירים שיכורים.

למעשה הם כבר בחרו בליכטיג וממש עמדו לגזור את הסרט, אלא שאז ביצע ליכטיג מהלך נבזי והסכים לוותר על הפרס ועל הכסף תמורת גינוי מוחלט של מדינת ישראל בכל רחבי העולם, הגינוי היה תרבותי לחלוטין וחברי הועדה התמוגגו אלא שנעלבו מעט מהשימוש הציני שנעשה בהם.

"כאילו הוא לפחות היה יכול לעדכן אותנו לפני שהוא עשה את זה" התלונן אחד מן השופטים, "זה פרס של מאות אלפי שקלים, אני מבין שהוא מספיק עשיר מכל ארגוני השמאל הממומנים שהוא נוטל בהם חלק, אבל לא צריך להיות אכזרי..."

הבאה בתור היתה מרים חפץ הסופרת המוכרת לכולנו בזכות חיבורה המכונן "שלדים בשלג" אשר עובד לאחר מכן לספר נוסף שקצר שבחים ומחמאות לרוב באזור מגוריה.

מרים חפץ הנ"ל- כך נטען בטיוטת נימוקי ועדת השופטים- מלבד היותה אישה (נקודת פתיחה טובה אל מול העולם הנאור), לא ניתן להוכיח כלל כי היא איננה ממוצא מזרחי, ולפיכך נמצאה ראויה לחלוטין לקבלת הפרס.

כאן ציפתה לשופטים הפתעה כשגם חפץ סירבה לקבל את הפרס שלדבריה- "ניתן מכספי מדינה אשר תומכת בכיבוש, ולא רק של מלפפונים או כרוב".

"אם כן נותר רק גרשון פליגלמן עם הספר "געגועיי לברווז הצהוב", רטן יו"ר הועדה בזעף, "הוא קצת שחום פליגלמן, אולי נוכל לשווק אותו בתור אדם שחור שזוכה בפרס?"

"קראת את הספר?" שאל אחד השופטים בלחש.

"לא איך הוא?" הגיב היו"ר, "ומה זה כל כך חשוב עכשיו? אנחנו במשבר מועמדים כאן!"

"ספר נוראי", לחש השופט, "אין קשר בין מילה למילה, ככל הנראה משהו שקשור לזכויות אדם".

"טוב אין לנו הרבה אפשרויות", נהם היו"ר, "תשיגו אותו בטלפון".

"אתם מצפים ממני לקבל את הפרס שלכם, מנוולים!" רעם קולו של פליגלמן שעלה על רמקול, "ועוד אחרי שליכטיג וחפץ סרבו? כמה השפלה עוד אני יכול לספוג במדינה הכבושה הזו..."

בזאת טרק בזעם את השפופרת ושם פעמיו אל החדר השלושים ושתיים בדירתו, איפה שמונח הוויסקי.

חברי הועדה עמדו כעת בפני שוקת שבורה, לא תוכננו יותר משני סירובים כשאחד מהם בכלל סירוב מנומס.

 ראש הוועדה התיר את עניבתו והזיע ככל יכלתו אל מול רשימת המועמדים שכללה שלושה שמות חגיגיים, "נו מה יהיה", השתנק, "עכשיו יש לחץ חברתי-תרבותי-מוסרי לסרב לנו? עד לאן הגענו, תקבלו את הפרס ותגנו את ישראל לאחר מכן, מה כל כך קשה?"

"נגמרו לנו השמות אדוני היו"ר", אמר אחד השופטים ובזאת הצביע על הפיל הגדול שעמד באמצע החדר בצורה תרבותית ונאותה.

"מה עם קריצר בעצמו? נו ההוא מהפרס... הוא כתב איזה ספר לאחרונה?" ניסה היו"ר.

"הוא מת לפני עשרים שנה זקן ושבע, היה אנלפבית אבל רטוריקן גדול"

"נו אז מה יהיה?"

"אולי..." לעט קטן השופטים בגמגום, "אולי ננסה... כלומר... אולי נמצא איזה מישהו מהימין... אתם יודעים הימין המפוכח אני מתכוון".

"מה??" בקהל השופטים נתעלפו כמה פריטים בקול רעש גדול.

"אתה לא מתבייש?" גערו בו לאחר שנגמרה הדרמה במערכה השלישית, "את הימין אתה רוצה לקדם כאן? באיזו זכות תרבותית אתה רוצה לעשות את זה? אתה יודע שמדובר באנשים שפלים חשוכים וחסרי מוסר אשר זכויות האדם שווים בעיניהם לזכויות האזרח המדע ישמור..."

"נו מה איתך קטן השופטים?" גער בו גם היו"ר, "עד לשפל כזה עוד לא הגענו, בסך הכל צריך למצוא מישהו לעניין שיאות לקבל את הפרס".

"אבל מה עם ההוא שכתב את הנובלה 'כלבלבים בריבת תות' ?" התעקש קטן השופטים,  "נו, זה עם הכיפה הקטנה..."

"אריק קרמר?" הגה אחד השופטים בכעס, "גם דתי גם ימני וגם מטיף לאהבת הארץ? תגיד לי לאיזה משבר תרבותי אתה רוצה לדרדר אותנו כאן?"

"קטן השופטים, אני קורא אותך לסדר!" דפק היו"ר בפטישו, "יש גבול לכל תעלול..."

"הנה יש כאן הצעה חדשה", רכן מי מהם על סוללרו, "זה גדי אייזנשטיין, גיס של ליכטיג, בן שבע עשרה אבל הליכטיגים צופים לו עתיד מזהיר".

"נשמע מצויין, מה הוא כתב?" נתרגש היו"ר, "בודאי משהו פילוסופי עם ניחוח של זיאולוגיה מערבית..."

"לא כתב עדיין", הגיב השופט, "שלח סקיצה מתוך מחברת החיבור שלו, מצאתי עד עכשיו שלוש טעויות כתיב בשורה..."

"תכניס אותו לרשימה", הסכימו כולם פה אחד, "הבחור הזה ממש מוצלח, כל מילה פנינה, עד התאריך המיועד בטח יצליח לשלוח משהו".

 

0 תגובות
קהילה תומכת
28/05/2018 15:06
משה ולדר
סאטירה, חיי קהילה

צייגר עלה מגרמניה לפני כשנה בדיוק.

הוא התיישב במקרה בשכונתנו המעטירה נווה יענקלביצ'ים והיה אפוף כולו בשמחת העולים ארצה, אם כי נכרו בו כבר מההתחלה אותות חבלי העלייה המייסרים.

כל זה היה מקובל על צייגר אלמלי הוספנו עליו אנו את עול הקהילה התומכת אשר ככל הנראה היווה לדידו קושי של ממש, כך לפחות טוענים הולכי הרכיל.

ומעשה שהיה כך היה:

צייגר דנן קם בבוקרו של יום שישי אחד, עם כאב חד ברגלו השמאלית, מפה לשם הסתבר כי נקע את הקרסול.

בהיותו אדם מאמין, נם צייגר לאמור: "גם זו לטובה!" כאב את כאבו ונעל לרגלו נעל בית רחבה במיוחד אשר השרתה על הנקע הנ"ל אוירה טובה וסביבה תומכת בתקווה לשיפו"צ.

דא עקא, לא היה זה סוף הסיפור בקהילתנו התומכת נווה יענקלביצ'ים, בהחלט לא.

***

ערב שבת קודש עם דמדומי חמה, צייגר יצא מביתו בדידוי קל על גבי רגלו החבושה-אלסטית, נעל הבית האסימטרית  ביחס לנעל השבת האחרת לא היתה ניתנת לפיספוס אצלינו ואכן גליק היה הראשון שפנה אל צייגר ומסר "רפואה שלימה" בפנים מליאות השתתפות.

בהתחלה צייגר צמצם את עיניו בבלבול בחשדנות אבל אז נתקל בעיניו של גליק אשר לא משו בכל העת מכף רגלו נעולת הבית, אזי נבוך לו וישגר "אהה... זה? שכוייח שכוייח..."

בעיר הולדתו המבורג דגרמניה, לא נהגו להשתתף עד כדי-כך במכאוביך האישיים, למען האמת, מלבד מחוות הנימוס הנהוגות על פי כל השיטות הלא הן-  "דנקה שיין!" ו- "צו גזונט!", בקושי ידעת דבר וחצי דבר על שכניך, עיתים היו מפליגים הגרמנים עד כדי אמירת "יום יפה היום!" אם כי אמירה זו האחרונה בהחלט היתה חורגת מגדר הרגיל ומן הסתם עלולה היתה לגרום להרמת גבה או שניים באיזור מגוריך.  צייגר אף זכר במעומעם אדם שגר עימו בכפיפה אחת באותה קומה ומעולם לא ידע את שמו, הם נאלצו להתוודע זה לזה לאחר שנים רק בשל טעות מצערת שארעה בדבר דואר שנשלח מישראל ללא מיקוד מדוייק.

הקיצור, צייגר המשיך בדרכו בהנהון מנומס כשהוא מנסה לשווא לטפח ממנו והלאה את מבטו הדאוג של גליק אשר לא מש ממנו עד בואו אל האהל.

בבית הכנסת, היו אלו האחים קרישר שראו אותו ראשונים ממקומם הקבוע ליד הפתח.

"צייגר", נם לו קרישר הצעיר בצער, "רפואה שלימה! זה כואב? אתה צריך עזרה?"

"לא ממש", הזיע צייגר, "אני מסתדר, דנקה שיין..."

"חמש הדקות הראשונות עוד עברו ללא הפרעה מיוחדת, אך לאחר מכן נפרץ הסכר ומקצה בית הכנסת ניגש בחור שצייגר בוש להודות כי איננו מכיר כלל ופרק מליבו את האנפורמציה הבאה בנהמות קצרות: "תראה, אני לא מהסוג שחופר... אבל אם זה ציפורן חודרנית אני מכיר מישהו ממש טוב".

"תודה לך", הנהן צייגר באימה וחפן מבלי מישים את כיסיו בתגובה לא מודעת כנגד כייסים בלתי נראים, גבול האינטימיות הייקית נחצה כבר מזמן, הוא כעת הוא היה חשוף לעינו הביקורתית של ציבור המתפללים הצמא לגמילות-חסדים בתחום פשיטת הרגל.

אחרי "אנונימוס", הופיעו עוד שניים שלושה שממש היו מבקשים למשש את הפצע הבקטריאלי אם אפשר, אלמלי צייגר מיהר לפנות אל אוצר הספרים שם הסתתר בחשש מעיני כל התומכים.

במהלך התפילה, ניגש אל צייגר שדר מאזור ה"מזרח" והעביר מסר מהרב.

"הרב מתעניין בשלומך", אמר בפוזלו על האזור הפגוע, "מאד כאב לו לשמוע שיש לך את הזהו שמה ברגל..."

"זה כלום", פסק צייגר וכעת פטיש נאצי משהו החל להלום ברקותיו, "אין צורך להתעניין".

"... הרב גם אמר שאם אתה זקוק לייעוץ הלכתי בתחום הפלסטר והתחבושת אתה יכול לגשת מתי שתרצה", סיים השמש הפוזל ונפנה לדרכו במשובה מבלי להבחין באדמומית הרגוזה אשר פשתה בפניו של צייגר.

צייגר סבר שבזה כלו מבקשי רגלו, אך הסתבר שהבוהן עודנה נטויה...

שלושה מחשובי הקהל נתאספו אצלו בסוף התפילה מצוקצקים מכף רגל ועד ראש.

"זה ממש כואב אה..." לחש האחד בחרדה.

"כמה זמן כבר זה ככה?" בירר השני ואחר הוסיף , "לאחותי היה בדיוק כזה סיפור!"

"ניין, לא כואב!" צווח צייגר, " לַאסֶן זִי מַישׁ אִין רוּהֶה! זה משהו מקומי מאד... וגם קצת אישי..."

כל המתפללים זקפו את ראשיהם באחת ולאחר מכן השיבו אותם באיטיות למקומן מצקצקים בכאב, "נעבעך, המסכן סובל כל-כך שהוא כבר מתחיל לצעוק, נו, אפשר להבין אותו, אומרים שדורבן זה סבל בל יתואר..."

במהלך כל אותה השבת צייגר זכה לכמות גדולה של מבטים שאפילו שכחו להיות חטופים ופשוט בהו בו בכאב עד שהוא גער בהם: "היי, על מה אתה מסתכל? איבדת כאן משהו? תשאיר את האף שלך במקום אחר..."

הוא חש שהתמיכה הזו מוציאה ממנו שדים שמעולם לא ידע שהיו קיימים, כל מזגו הייקי התנדף באחת ובכל מקום הוא החל להריח וויסקי זול.

במרכז הקהילה התומכת התארגנה קבוצה של שלוחי ציבור שדנו בעניינו והחליטו לשגר לביתו משלחת של "חברת ביקור חולים" הידועה. "אצל שלומסון זה עבד יופי", טען קרישר הצעיר, "אחרי כמה ביקורים, יצא מהחצבת כאילו כלום..."

צייגר טרק בפניהם את הדלת בצווחות לועזיות קשות לשמיעה והם נפוצו לכל עבר משתתפים בכאבו בכל ליבם וממררים בבכי על רוב סבלו אשר "ככל הנראה הגיע גם לנפש פנימה".

עם שלוש כוכבים, בישיבת חרום של כמה עסקנים רפואיים ובכלל, הוחלט על מבצע התרמה רבתי לטובת "צייגר רחימאי שכמעט לא יוצא מהמיטה בגלל הזהו ברגל".

כשהגיעה ההמחאה הראשונה, חטף צייגר שבץ אמיתי ועוד לפני שפינה עצמו לבית החולים הוא הזמין במהירות כרטיס בחזרה להמבורג עיר הולדתו היבשה והחמימה במידת הצורך.

"מסכן צייגר", לחש גליק ומחט את אפו כשהוא מביט במטוס הממריא, "כנראה רוצה עוד להספיק לפקוד את הקבר של האבא לפני שהכל ייגמר".

 

 

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »