עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
מלחמת החבילות
08/04/2018 08:23
משה ולדר
פסח שמאלטער, פסח

היה זה בשעה שסבתי לי הלוך וסוב במבואות ה"סופר" השכונתי בנסיון למצוא קצת חמץ כדי להאכיל בו את האשה והטף.

אתם מבינים, כבר שבועיים שהסופר "כשר לפסח", מדפים שלמים הופלו לרעה והפכו נטולי גלוטן או מקסימום לחמץ-לייט מסוג שרויה, לא יכולת למצוא כיכר לחם עבש או אפילו פיתה לרפואה.

התקדמתי יחד עם עוד כמה מאותגרי- חמץ שמילמלו לעצמם בטירוף הדעת במתור אובססיבי אחר איזו גלוסקא יפהפיה.

"עזור לי", לחש לי לפתע קול צרוד בינות למדפים, "אני פה כבר כמה ימים ולא בא פת לחם לפי..."

"תעמוד בתור אדון", אמרתי לו מבלי להתבלבל, "כולנו חיים כבר כמה ימים על שאריות פתיתים ופסטה משבוע שעבר..."

ואז לפתע... ראיתי אותה.

זו היתה לחמנייה, היא היתה מונחת על כן גבוה שאליו כוון זרקור רב עוצמה, השומשומים עוד ניכרו עליה כמו גבשושיות קטנות בניחוח עדן.

הבטנו זה בזה כל מטורפי החמץ בעיניים קרועות והזמן עצר מלכת (למשך כשמונה עשרה דקות).

ואז החל הטבח.

כיוונו את עגלותינו לעבר כן הנחושת והתכוננו להתנפל על הלחמנייה העסיסית, ריח החמץ עלה בנחירינו והטריף את חושינו.

ואז הגיח פסח שמאלטער ידידי הכבוד מעבר לפינה ובאדישות גמורה נטל את הלחמנייה ונגס בה שיעור נגיסה גמורה.

הבטנו בו כולנו בהלם קרב, מזוית עיני ראיתי שקצף ניתז מפיו של אחד המסתערים.

"על מה אתם ש'תכלים?" שאל פסח שהסיח לפי תומו בשעת הסעודה.

"פסח..." גמגמתי לעברו ברוגז, "מה... עם נטילת ידיים??"

אין לי מושג למה אמרתי את זה, זה הדבר הראשון שיצא לי מהפה, האחרים סיננו קללות עתיקות והתנדפו מהמקום כחמץ שעבר עליו הפסח.

"אה... זה בדיוק מה שעשיתי", השיב פסח והביט בתמהון על ציבור הנרגזים שעזב את הזירה בפרצוף חמוץ, "הבאתי את הלחמנייה מהפלאפל ממול והלכתי ליטול ידיים... שמע אתה חייב לשמוע משהו".

ניערתי את ראשי והמשכתי לבדוק חמץ בעוד פסח שוטח בפניי את דברו.

***

דבר ידוע הוא שבכל בתי ישראל השבועיים שלפני פסח הם מעין תקופת "סגירת שטחים", כל קטע בבית שנוקה ביסודיות הופך לשטח אסור למדרך, כך שעל כל יושבי הבית להתנהל בחשש ולהלך ברגש שלא יפרו את האיזון הדק שבין חמץ למצה.

הדבר כידוע דורש אי אילו מאמצים כוריאוגרפיים שנלקחים היישר מתחום המחול המקצועי, אני עצמי מכיר בית אחד שבכניסתו הוראות ההפעלה כדלהלן: "נא לדלג עד המרצפת השלישית משם עברו לתנוחת צפרדע וקפלו את הזרועות לצדדים עד המטבח, מהמטבח המשיכו בריקוד חופשי עד לחדר האורחים ומשם על הגחון עד המרפסת".

"פינות החמץ" בבית הולכות ונגזלות באכזריות ולבסוף נותרת המרצפת העלובה ביותר בבית אשר אינה מעיזה להתבונן בפני הדורך בה מרוב בושה, שם יעמוד כל דכפין ויאכל את שאריות החמץ שהצליח לקושש.

אבל החלק הנורא מכל הוא ללא ספק "מלחמת החבילות" האכזרית, אשר איננה מבדילה בין צדיק לרשע כיוון שניתן האות.

כלפי מה הדברים אמורים?

מדי פסח בפסחו מגלה כל עקרת בית ממוצעת את ערימות הבגדים והחפצים המיותרים שאף אחד לא משתמש בהם בבית: בגדים מרופטים/ללא שימוש/עברה עליהם האופנה (ליודעי נקסט יתכנו פשוט טעויות במידה), כלים-מכוערים מכלים שונים אשר הגיעו במשלוח מנות מיוחד מאנשים סרי טעם (שככל הנראה העבירו את זה גם הם ממישהו אחר), תערובת של קלפי משחק שהפכו מ"רביעיות" ל"עשיריות", דיסקים ישנים ש"חבל לזרוק", צעצועים ואביזרים של תינוקות (לרבות כסא התינוק שסתם תופס מקום) ועוד ועוד...

כל אלו מתרכזים במהלך התקופה ליד פתח הבית, מסודרים כמו גדוד חיילים מזדקן ומקריח ומחכים למישהו שיגאל אותם מהשהייה מורטת העצבים.

ויש עצבים.

המשחק מתחיל כאשר עקרת הבית נזכרת שבעצם יש לה גיסה/חברה שיש לה ילד בגיל הצעצועים הנ"ל לאמור: "בטח שולמית תרצה את זה בשביל שמוליק!"

הו אז מגיע הטלפון התמים למראה "בדיוק מצאנו... אמרנו שבטח תרצו את זה".

שולמית אינה חושדת בכלום ולהיפך, היא מהללת ומקלסת את עקרת הבית על שחשבה עליה, זו האחרונה מסיימת את השיחה במהירות בטרם שולמית תחשוד במשהו ומשחררת אנחת רווחה ערמומית שלאחריה מגיעה ההוראה "פסח, תעביר את החבילה הזו לשולמית".

שולמית מקבלת את החבילה במאור פנים ואינה מבינה מדוע היא כל כך כבידה ואז נופל לה האסימון...

"רגע... מה זה? למה היא הביאה לי את כל הדברים האלה הייתי צריכה רק את ה..."

היא מרימה טלפון בחזרה לעקרת הבית וזו מחייכת חיוך מנצח מעבר לפומית ואומרת "כן... אנחנו לא צריכים את זה, תעשו עם זה מה שאתם רוצים".

יצא המרצע מן שק-החבטות ואכן נודע הדבר, שולמית מתרתחת ומתחילה בלית ברירה לחשוב לאיפה היא מעבירה את החבילה הזו עכשיו.

הכלל המלחמתי אומר ש-"לכל גיסה יש אידך גיסא" ולכן גיסתה של שולמית (לא חשוב מאיזה צד) תקבל את החבילה בתוך שלושה ימי עסקים לכל היותר בהסוואה של "כלים ממש יפים שאני לא צריכה".

אידך-גיסא תנתק לאלתר את הקשרים עם שולמית, ותנסה ללא הצלחה לשכנע את העוזרת לקחת הכל בחינם אך זו אפילו לא מוכנה לגנוב את שקית השאריות שלא לדבר על לקבל אותה במתנה.

אידך-גיסא תרתח עד שתשרוק ממש ואז תעביר את החבילה לחמותה באמצעות טכניקה ישנה וטובה- שיטת ה"אויש שכחתי".

באים עם הילדים ועוד אלף שקיות של קניות מניחים בקרן זוית את החבילה ופשוט "שוכחים" אותה שם.

החמות לא תשקוט על כך ויתכנו אי-אלו הפרות סדר והתלחששויות פוליטיות משולבות ידיים עצבניות מאחורי דלתות סגורות, אבל בסופו של דבר אידך גיסא תצא וידה על העליונה- החבילה תישאר אצל החמות לפחות עד פסח שני, אזי השווער בטעות יחשוב שזה פח זבל ויזרוק את זה וכל דכפין ייתי וייקח.

***

"אז שים לב למלחמה השקטה הזו", אמר לי פסח בעודו מכרסם את החמץ הדשן שלו לעיני הנעוצות בו לרווחה, "תהיו ערניים, אל תפתחו שום חבילה חשודה... אגב תוכל להחזיק לי את זה רגע?"

כחבר נאמן נטלתי מפסח את השקית שהגיש לי והוא מייד נמלט מהמקום ונעלם עד עצם היום הזה כשהוא מותיר אותי עם חבילה של סמרטוטים ומשחקים שבורים.

"פסח!!!!!!"

 

 

 

0 תגובות